משקפי VR
אגרוף מהיר שובר
תמונה על הקיר
הקיר הזה יכול להיות להיות מדומה. אבל הוא לא. הכיף הגדול של משקפי מציאות מדומה (והסיבה שקניתי אותן) הוא שהן מאפשרות משחקים שמפיעילים את כל הגוף. בניגוד למשחקי המחשב שעליהם גדלתי, שעובדים על שרירי האצבעות ועל הקשר שלהם למוח, חצי שעה של לחתוך קוביות זזות עם חרבות אור, או לירות מכל מיני ברנשים בחליפות זו פעילות פיזית אינטנסיבית.
המפגש עם הקיר היה תזכורת שהתנועות שאני עושה בתוך העולם המדומה קורות גם בעולם האמיתי, בתוך הסלון המאוד לא גדול של הבית המאוד לא גדול שלי. התמונה שעל הקיר היא קצת יותר מורכבת. היא תזכורת לכך שהמציאות "האמיתית" רוויה דימויים וייצוגים ובאותו הזמן היא גם שבירה של התמונה של משקפי המציאות המדומה שהסתירו את הקיר.
השיר הזה מעלה תהייה על צמד המילים הזה – "מציאות מדומה" שבעיני הוא בעצמו שירה צרופה – האם מציאות יכולה להיות מדומה? האם לא כל מציאות אנושית היא מדומה, מכוננת על ידי סיפורים, תפיסות ויצוגים שאין להם אחיזה בממשות – תהה אשר תהה? לעניות דעתי אנחנו תמיד איפשהו על הרצף שבין המציאות למדומה. במשקפי VR אנחנו עושים צעד משמעותי לכיוון המדומה.
התמונה שנשברה לימדה אותי שיעור גדול על הצעד הזה, שהוא גם שיעור לחיים בכלל – את גבולות המרחב המדומה צריך לשרטט קצת יותר רחוק מהקיר.
עיר עתידנית
ליפן המסורתית
לחיצת כפתור
—
משחק יריות
קול מגיע מרחוק
שעון מעורר
