גבר שבלם
בשביל להציל כלב
שואל מי אשם
—
הפחד לפגוע הוא
הפחד להיפגע
—
הרבה יותר קל לכעוס
מלהיות חסר אונים
תגית: גבריות
ארבע גברים
רוכנים מכל צדדיו של
בור ביוב פתוח
איפה אבא
ילדה קטנה שואלת
בזמן הצפירה
—
צפירה באוויר
עלים נעים ברוח
עץ עומד איתן
—
זרים של פרחים
צבעוניים על קברים
יום הזיכרון
—
נושא פירותיו
עץ התפוז צומח
מבין הקברים
—
אמא שכולה
מקריאה מהר מכתב
פתאום נעצרת
תמיד הכי קפוץ
לפני עלות הצער
—
מטוס בשמים
לכבוד יום העצמאות
כנף על האש
חלק ממשפחת השכול
בשנים האחרונות בערב יום הזיכרון הולך גם לטקס בעין כרם, ובמהלך היום אני עולה להר הרצל. אני הולך לא בשביל לבקר בקבר מסוים אלא יותר בשביל להיות לפחות קצת חלק מ ״משפחת השכול״ שהיא המשפחה המורחבת של כולנו. יש לי איזו אמונה שאם אני אנסה להתכחש לחלק הזה מהזהות שלי החיים יוכיחו אותי… ואולי גם חצי תקווה שזה עובד הפוך…
מילה של טכניקה
השיר האחרון מורכב משני משפטים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא טריוויאלי… ביום העצמאות יש גם מטוס בשמים וגם כנף על האש. אבל מטוס וכנף שייכים לאותו עולם סימבולי, וכאשר שמים אותם אחד ליד השני הכנף על האש מתפרשת גם ככנף של מטוס ומרמזת להתרסקות, ודרכה לאירועים שעליהם התאבלנו רק יום קודם.
היופי של השיר הוא שהשורה האמצעית יכולה להתחבר תחבירית לשורה הראשונה או האחרונה אבל לא לשתיהן בו זמנית. כך יש שתי דרכים לקרוא את השיר, כל אחת מותירה חצי ממנו "תלוי באוויר". אם ננסה להתחמק מהאפשרות הטרגית ונבחר את הפרשנות שהופכת את כנף על האש רק לאירוע מנגל אז נשאר עם מטוס (שכבר הפכנו סימבולית למטוס צבאי) באוויר בלי קשר ליום העצמאות מה שמרמז על כך שהמלחמה בארצנו עוד לא פסקה.
החיבור בין עצמאות, מלחמה ואבלות הוא טרגי וישראלי. מי ייתן ונדע לשבור את המעגל הזה ולמצוא עצמאות שאינה כרוכה במלחמה ולבכות על מי שנפל אתמול בלי הפחד על מי שייפול מחר.
גשמי אביב
נופלים על אדמת הסחנה
כדורי ג'אגלינג
בשנה שעברה כתבתי פוסט ארוך מכנס הלהטוטנות והנה הוא חוזר. גם השנה בחול המועד היינו בכנס המדהים שמאורגן על ידי ועבור קהילת הג'אגלינג הישראלית. עשרות (מאות?) הסדנאות, המופעים והאירועים בו מועברים כולם בהתנדבות על ידי המשתתפים ,והפעם גם אני העברתי שתי סדנאות על הייקו.
בארבעה ימים כתבתי כמעט 30 שירים הנה הטובים שבהם, אני מקווה שזה מעביר משהו מהחוויה האינטנסיבית הזו. השירים מכילים כמה מינוחים מקצועיים, אז יש מילון קטן בסוף.
בכניסה
כדורים בתיק
לב פועם בהתרגשות
אין חנייה
(נכתב על ידי משתתף בסדנת היקו)
מופע הפתיחה
מגולגל בתוך
בשטיח על הבמה
מנחה המופע
הכוס שעמדה
על הבלון שפוצץ
נחה על מקל
אולימפיאדת הג׳אגלינג
חמישה גברים
קלאב מאוזן על הראש
תורידו חולצה
נערה יפה
בעמידת ידיים
במקום שני
המקצים משותפים
הזוכים הם רק גברים
ילד על חד אופן
בורח מגבר גדול גוף
מונף לשמים
סוף battle חד אופן
על כתפי המנצח
יריבו בגמר
לו כל הקרבות היו
משחקים של אהבה
הלהטוט הקשה ביותר
נופל לרצפה
בין כדורים וקלאבים
הילד שלי
גם חינוך משתפר תוך
למידה מכישלונות
מופע הסיום
עפים בעיגול
חמישה דיאבלואים
ניסיון שישי
בפני חברים אפשר
להיכשל על במה
כדור על הראש
תוך ג'אגלינג על חד אופן
נוסע על סלק ליין
מילון ויזואלי למוחני ג'אגלינג:
דיאבלו:
סלק ליין
בשידור החי
תמונה מהירח
עם ישראל חי
כמו רבים אחרים, גם אני ראיתי ביום חמישי את ניסיון הנחיתה הכושל של חללית בראשית, והתרגשתי מאוד למראה תמונת הסלפי של החללית על רקע הירח. ממש מקסים איך תמונה קפואה של שלט מתכת על רקע מקום שאין בו כלל חיים מעידה על חיות, אבל היא עשתה את זה מדהים!
מסך של iPad
מסך חדר בקרה
הופך לשחור
בניגוד להתרגשות של ההצלחה שהביאה התמונה, התרסקותה של החללית הייתה ממש אנטי דרמטית:
איבדנו קשר עם החללית. כנראה שלא הצלחנו. זהו.
ומיד באה ההצהרה של ראש הממשלה שזה הישג אדיר שעוד שלוש שנים נעשה את זה שוב ונצליח…
האנטי דרמה הזו היא הדהוד לדיסוננס שבלט לי באירוע הזה כולו. שכל האנרגיה וההשקעה העצומים שנכנסו לפרויקט הזה הזו נחווים על ידינו בסופו של דבר כמסך בתוך מסך שעליו מוצגים אוסף של נתונים מספריים שאותם מפרשים ומייצגים עבורנו. ברגע התרסקות והכישלון, משהו בחוסר המוחשיות הזו (ובסביבה הכל כך כל כך גברית הזו, בניצוחו של ראש הממשלה) לא נתן מקום לכאב של כל האנשים שבשבועות האחרונים הנתונים האלו היו כל עולמם.
אז נכון זה הישג אדיר. ויהיו עוד ניסיונות. אבל לרגע אחד היה גם אפשר לעצור ולהגיד…. וואו. זה ממש מבאס ועצוב.
לפעמים דווקא חוסר היכולת לעצור רגע ולעמוד קפואים ודוממים בפני המציאות היא עדות לחוסר בחיות.
וגם עם זה… עם ישראל חי!
שלט חוצות
מועמדים לבחירות
ראשים ללא גוף
אני לא יודע למי אתם מצביעים מחר. הבעיה הגדולה שלי היא שגם אין לי מושג למי אני מצביע והיא מבוטאת היטב בשלטי החוצות של כל המועמדים. שבדימויי גרפי חד הם מביעים את כל מה שרע בשיח הפוליטי בארץ ואני מניח שלא רק בארץ.
גוף הינו שדה סימבולי רחב מאוד שמתקשר לחיים, לרגש ולמציאות קונקרטית ולא רעיונות או אידיאלית. אני חווה את השיח הפוליטי ואת האנשים שבו כמנותקים מכל אלו, גם ברמה האישית, וגם ברמה הסימבולית של הגוף המדיני שהם שואפים להיות הראש שלו.
זה קורה כי ברגע שיש לך גוף אתה הופך פגיע. אתה נתון למורכבות של החיים במציאות הקונקרטית, ולרגשות של פחד, חוסר אונים, ייאוש ותסכול שבהם מלא הגוף המדיני והאישי שלנו. ההפרדה (עריפה?) של הראש מהגוף יוצרת תחושת ביטחון, שמוקרנת מאוד חזק מכל שלטי החוצות.
והאמת שאני מבין את זה. עשיתי את זה בעצמי במשך שנים. חייתי בראש שלי מנותק מהגוף שלי. אבל הניסיון הראה לי זה שזה לא יעיל ושהביטחון הזה הוא מדומה. ההימנעות מהפגיעות לא מנעה ממני את הפגיעה. בנוסף זה גבה ממני מחיר יקר של חיבור לגוף שלי, לרגש שלי ולמורכבות האמיתית של החיים שלי.
חשוב להבין שאני לא בא בטענות לפוליטיקאים. זה מבנה השיח היום. אבל אני גם לא בא בטענות לאף אחד על ההצבעה שלו, לא לימין ולא לשמאל, לא למתנגדי ביבי ולא לתומכיו, וגם לא למי שלא מאמין במשחק ולא הולך להצביע.
אני מביע את חוסר האונים שלי כישראלי אל מול הקלפי. האם זה עוזר? לא יודע… אולי יום אחד, אם מספיק ישראלים ירגישו אותו, יקום פוליטיקאי שיהיה מספיק אמיץ ובטוח בשביל להביא שיח אחר.
—
עד כאן המילים שלי – הנה אותו רעיון במילים של מישהו אחר ש (בצדק רב) שם את הדגש על כמה השיח הפוליטי המנותק הזה הוא (גבר)גברי…
טקס יום הזיכרון
שירים של אבלות
טקס יום הזיכרון
ילדות רצות
—
ברור ורציף
ילדה מקריאה טקסט של
אחות שכולה
כשמדברים על חלל
כדאי לפנות מרחב
סיפור ברדיו
סיפור ברדיו
נלחם על שירות קרבי
מת במלחמה
היכל הזיכרון
אתר הנצחה
מוצנע ליד המשרד
מקרר גלידה
—
200,000
חיילים יהודיים
אנדרטה אחת
—
ליד אנדרטה
לזכרה של הדקר
שחר חיפש ים
—
בבית הקברות
חלקה 23
רק שיחי ורדים
היכן שיש מצבה
פעם ראו אדמה
—
קברים אחידים
רוב המצבות נושאות
שמות של גברים
השלום והשוויון
קשר גלוי וסמוי
—
פתח לשמים
בהיכל הזיכרון
מקורה זמנית
—
כל שם של חלל
מקום מוגדר בהיכל
המחשב זוכר
לרוב חייו של קבר
ארוכים משל אדם
—
יום העצמאות
יום הזיכרון
ערב יום העצמאות
השמש שקעה
—
חג העצמאות
טקס נאומי אחדות
בשר צמחוני
—
מסוק אפאצ'י
עובר מעל הבית
צחוק ילדים