קליע בחזה
של הנער שהחזיק
בקבוק תבערה
תגית: אלימות
גבר שבלם
בשביל להציל כלב
שואל מי אשם
—
הפחד לפגוע הוא
הפחד להיפגע
—
הרבה יותר קל לכעוס
מלהיות חסר אונים
איפה אבא
ילדה קטנה שואלת
בזמן הצפירה
—
צפירה באוויר
עלים נעים ברוח
עץ עומד איתן
—
זרים של פרחים
צבעוניים על קברים
יום הזיכרון
—
נושא פירותיו
עץ התפוז צומח
מבין הקברים
—
אמא שכולה
מקריאה מהר מכתב
פתאום נעצרת
תמיד הכי קפוץ
לפני עלות הצער
—
מטוס בשמים
לכבוד יום העצמאות
כנף על האש
חלק ממשפחת השכול
בשנים האחרונות בערב יום הזיכרון הולך גם לטקס בעין כרם, ובמהלך היום אני עולה להר הרצל. אני הולך לא בשביל לבקר בקבר מסוים אלא יותר בשביל להיות לפחות קצת חלק מ ״משפחת השכול״ שהיא המשפחה המורחבת של כולנו. יש לי איזו אמונה שאם אני אנסה להתכחש לחלק הזה מהזהות שלי החיים יוכיחו אותי… ואולי גם חצי תקווה שזה עובד הפוך…
מילה של טכניקה
השיר האחרון מורכב משני משפטים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא טריוויאלי… ביום העצמאות יש גם מטוס בשמים וגם כנף על האש. אבל מטוס וכנף שייכים לאותו עולם סימבולי, וכאשר שמים אותם אחד ליד השני הכנף על האש מתפרשת גם ככנף של מטוס ומרמזת להתרסקות, ודרכה לאירועים שעליהם התאבלנו רק יום קודם.
היופי של השיר הוא שהשורה האמצעית יכולה להתחבר תחבירית לשורה הראשונה או האחרונה אבל לא לשתיהן בו זמנית. כך יש שתי דרכים לקרוא את השיר, כל אחת מותירה חצי ממנו "תלוי באוויר". אם ננסה להתחמק מהאפשרות הטרגית ונבחר את הפרשנות שהופכת את כנף על האש רק לאירוע מנגל אז נשאר עם מטוס (שכבר הפכנו סימבולית למטוס צבאי) באוויר בלי קשר ליום העצמאות מה שמרמז על כך שהמלחמה בארצנו עוד לא פסקה.
החיבור בין עצמאות, מלחמה ואבלות הוא טרגי וישראלי. מי ייתן ונדע לשבור את המעגל הזה ולמצוא עצמאות שאינה כרוכה במלחמה ולבכות על מי שנפל אתמול בלי הפחד על מי שייפול מחר.
איתמר בן גביר
יושב כפות לכסא
בדמיון שלי
הפעם זה ארוך ואישי מאוד. אבל לפני שאני מתחיל לפתוח את זה, שבו עם זה רגע….
בדמיון שלכם, מה קורה אם איתמר בן גביר או כל אדם שקשה לכם איתו ברמה שאתם חושבים שההתנהלות שלו בעולם היא ממש אלימה ופוגענית, היה יושב כפות וחסר אונים ונתון לחסדי הדמיון והרצון שלכם שאינם מוגבלים על ידי דבר.
הסיבה שאני ערכתי את הניסוי הזה הוא שבעקבות הבג"ץ כנגד ריצתם לכנסת של בן גביר ובן ארי שהגישה התנועה הרפורמית (שבה אני עובד כידוע) יצא לי ביום חמישי לבהות לא מעט בפנים של שניהם ולהבין שיש לי תגובה רגשית חזקה מאוד אליהם.
התוצאות של הניסוי הזה היו דימויים של אלימות ושנאה שמגמדים כל דבר שראיתי או שמעתי את השניים האלו אי פעם עושים או מדברים עליו. וכך נוכחתי שוב באתגר ופרדוקס גדול – שהמאבק כנגד האלימות והשנאה (או כל דבר אחר), באותה נשימה מידה שהוא ראוי וחשוב יוצר בתוכנו אלימות ושנאה (או את אותו הדבר האחר).
והיות ואת תפקידי לחלוק את המאבק הזה ברשת החברתית מילאתי, נתתי לעצמי ללכת עוד צעד עם הניסוי, על בסיס עקרון שאני מאמין בו מאוד והוא ש "ואהבת רעך כמוך" אינו ציווי אלא תיאור. כלומר אני אוהב את האחר באותו אופן שאני אוהב את עצמי – ואם אני לא אוהב אלא שונא, כועס או בז לאחר זה רק שיקוף ליחס שלי לחלקים בעצמי.
הבן גביר הפנימי
התהליך הזה דרש ממני לשאול את עצמי מה מניע את האלימות הפנימית הזו שלי הזו ולגלות שזה תחושה עמוקה של חוסר אונים – מול ביטויים של שנאה, אלימות זחיחות וניתוק שעבורי מאפיינים את בן גביר ובן ארי (ואל מול ההתגברות שלהם בחברה שלנו שמיוצגת בריצה שלהם לכנסת).
אבל יותר קשה מזה היה להכיר שהאלימות הזו לא מופעלת לא כלפי חוץ, אלא כלפי פנים, כלפי "בן גביר פנימי" – ששונא את תחושת חוסר האונים, מתנתק ממנה, לפעמים באלימות פנימית – ומרגיש מנותק וזחוח.
השנאה והאלימות שורשם בחוסר האונים שלי, ובשביל לא לבטא אותם בעולם אני מפנה אותם פנימה כלפי עצמם, במאבק שלרוב הוא לא מודע. מה שאני נשאר איתו לא פעם ולא פעמיים זה הניתוק ולפעמים גם הזחיחות של מי שחשוב שהוא יכול למצוא ביטחון אם הוא רק יכיל על החיים מספיק בכוח איזו מערכת תיאורטית או רעיונית (כמו שלדעתי בן ארי ובן גביר עושים עם היהדות…).
ומה יוצא מכל זה? הנכונות לשבת עם האלימות, עם השנאה, הכעס וחוסר האונים פותחת לי לאט לאט מרחב בטוח להציף למודע את המאבק הזה ולהחזיק בחמלה את הכאב שמניע אותו.
על הדרך אני לומד להכיר מבפנים את כל הכוחות שפועלים בנפש האדם, ומקווה שהחמלה האנוניבכרסלית שבה אני מאמין בתיאוריה יום אחד תהיה חיה מספיק בשביל להכיל אותה גם כלפי חוסר האונים שאני יודע שמניע את מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר.