fbpx

תגית: צבא

מול מצבה צבאית

גבר עומד דום
מול מצבה צבאית
שעליה שמו

נורית לרנר

את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.

יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.

אחרי הצפירה
מדברים על הבשר
ליום העצמאות

אפרת ששון

מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.

אחרי האירוע
עם הרגל הקטועה
סיר בולונז

דותן ברמן

השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.

יום הזיכרון
חולקת עם אחות שכולה
שוקולד מריר

סיון מדליון

השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.

הייקו בהשראת יום השואה

את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.

יום יפה
יזכור בבית קברות
מול רכבת משא

רותם ויצמן

מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?

מאות נעליים
יתומות של יהודים
גדת הדנובה

דורית לרמן

השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.

מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר –  לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.

שלוק מהתה
הבוקר גרוע מאושוויץ
מספר על היד

אוריה ליבוביץ-שמריה

השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה,  והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:

"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר.  זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית' 

טקס שחרור

טקס שחרור
חבר מחליף אותי
תחת האלונקה

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מקצין השלישות ביחידה שלי שאומר לי שאם אני רוצה להמשיך להתנדב לשירות מילואים אני צריך לחתום על טופס. אמרתי לו שאני אוותר תודה, וככה בלי שום טקס סיימתי את השירות הצבאי שלי – שלוש שנים סדיר והרבה יותר שנים (לא מאוד אינטנסיביות) של מילואים. המחשבה הזו הייתה לי מאוד מוזרה ועלה בי רצון לעשות מסיבת שחרור בסגנון משחק החיים – ושבוע שעבר סוף סוף היא יצאה לפועל.

הזמנתי את חברי לדבר על המשמעות של הצבא בחיים שלנו – מה עברנו בו ומה זה עשה לנו. האירוע הזה היה כל כך משמעותי שהוא גרם לי לראות את כל חברי באור חדש ולהכיר אותם יותר טוב – והאמת גם את עצמי. אני מצרף כאן כמה שירים על רגעי השיא של הערב הזה – השיר שלמעלה מתאר את הטקס שאיתו סיימנו את האירוע ומבטא את התמצית שלו –  אני משוחרר וחברי לישראליות נושאים עכשיו בעול שנקרא שירות צבאי.

לא התגייסתי
החברים מהקומונה
לא עונים

בתחילת הערב ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים להציג את עצמו דרך השאלה הכה ישראלית "אז איפה היית בצבא?" הייתי בטוח שזה שיקח כמה דקות כי ציפיתי לתשובות פשוטות כמו התשובה הפשוטה שלי –  הייתי בגדוד 605 של הנדסה קרבית רובאית דולב אחת מעל כולם א' זונות. אבל כמו שהסיפור הצבאי שלי הוא יותר מורכב מהתשובה הזו – כך גם של כל חברי. אבל הסיפור שגרר הכי הרבה שאלות מכולם היה דווקא זה של החבר שלא התגייס. יש משהו מרתק כל כך בלראות את הסיפור המובן מאליו שלנו דווקא מהחוסר שלו.

גברים בשורה
סמל בכובע דיסטנס
מכוסה נצנצים

נתקלת
פול זחל צפה טווח
יושרה יושרה יושרה 

אז כמו בשאר אירועי משחק החיים – גם מדברים על דברים עמוקים וגם עושים דברים מטופשים ומצחיקים. מרגעי השיא של המסיבה היו מסדר סמל שבו כל מי שרצה זכה לכמה דקות של תהילה שבהן הוא תיזז את השאר כאוות נפשו  (כולל לעמוד ב-ח' לרדת ל 20 שכיבות שמיכה ולהימתח להקשב) ותחרות הפזצט"א (אתם יודעים שזה ראשי תיבות?) הטובה שבה היה צריך להחליף את האש במשהו אחר – שיעשה יותר טוב בעולם מאשר להוסיף לו אש אש אש.

ממה לא השתחררתי

קיר בוחן מסלול
שוב המ"פ אומר לי 
לחזור להתחלה

החלק המשמעותי ביותר בערב היה סבב שיתופים על הדברים הקשים שאנחנו סוחבים איתנו מהשירות שלנו. השיתוף שלי היה על התחושה שלאורך כל השירות הצבאי שלי כלוחם הרגשתי שאני לא מתאים לדמות הגבר הלוחם שהייתי אמור להיות – לא ביכולות הפיזיות שלי, ועוד פחות בנטייה הנפשית שלי להימנע מעימותים, כוחניות ואלימות.

יוצא מהבית 
בלי לומר לאן
קצין מודיעין

מעולם לא חשבתי על העול של הסודיות. החבר ששיתף סיפור שהוא הרגיש שעם הזמן הפכה הסודיות לעמדה נפשית ורגשית שמקשה עליו לשתף גם דברים אחרים.

בהביטי במסך
האדם שעבר על פני
הפך לעשן

כמה פעמים ראינו מוות של אנשים במסך? אבל האדם הזה לא היה מבוים. אנחנו רוצים להאמין שהייתה לזה סיבה טובה למוות שלו, שהוא לא היה סתם אדם – אלא אויב, אדם מסוכן שרוצה ברעתנו. אבל התחושה של מי שסיפר על הרגע הזה הייתה שהוא היה פשוט אדם – ומישהו לחץ על כפתור והוא הפך לעשן.  השיר מתכתב עם השיר הקלאסי (של באשו?) שאני מקווה שאני מצטט נכון:

בהביטי לאחור
האדם שחלף על פני
הפך לערפל

12 שעות
על הקיר במחסום
דם של חבר

החבר שסיפר על האירוע הזה אמר שהוא היה באירועים שבהם ירו עליו, והוא ירה חזרה, באירועים שבהם הוא נאלץ לפנות אנשים אחרים שנהרגו – ועדיין הזמן הזה במחסום שבו היו רק שרידים של אירוע אחר שבו הוא בכלל לא לקח חלק היה קשה מכולם.

מקלע כבד
ילד על גבעה ממול
פקודה לירות

עבורי זה הסיפור הקשה ביותר ששמעתי בערב. את השיר השארתי פתוח – הלוואי והייתי יכול לכתוב כאן שהמציאות נגמרה בסירוב פקודה. 

אומרים הרבה שהצבא הוא תקופה מעצבת. הערב הזה גם לי להבין שאנחנו לא נותנים מספיק מקום לאופן שבו היא מעצבת אותנו, ואיזה מטענים אנחנו נושאים איתנו ממנה. אני לא עיוור למציאות שבה אני חי ולצורך של הצבא בחיים שלנו. אני גם לא רוצה להיות עיוור לאופן שבו השירות הצבאי מטביע בתוכנו את הכאב, את האלימות ואת המשך הסכסוך. זה חלק מעול הישראליות, ואני לא מתנער ממנו אבל עכשיו, ששאני משוחרר מהצבא, אני יותר פנוי להסתכל עליו.

מפקד הטנק 
מקבל ציון לשבח
על שקיעה בבוץ

אחרי הירי

אחרי הירי:
מערכת "צבע אדום"
בשטחי הכלניות

אי תנועה

חוצים את הכביש
חיילים על אי תנועה
עד אפס מקום

איפה אבא

איפה אבא
ילדה קטנה שואלת
בזמן הצפירה

צפירה באוויר
עלים נעים ברוח
עץ עומד איתן

זרים של פרחים
צבעוניים על קברים
יום הזיכרון

נושא פירותיו
עץ התפוז צומח
מבין הקברים

אמא שכולה
מקריאה מהר מכתב
פתאום נעצרת

תמיד הכי קפוץ
לפני עלות הצער

מטוס בשמים
לכבוד יום העצמאות
כנף על האש


חלק ממשפחת השכול

בשנים האחרונות בערב יום הזיכרון  הולך גם לטקס בעין כרם, ובמהלך היום אני עולה להר הרצל. אני הולך לא בשביל לבקר בקבר מסוים אלא יותר בשביל להיות לפחות קצת חלק מ ״משפחת השכול״ שהיא המשפחה המורחבת של כולנו. יש לי איזו אמונה שאם אני אנסה להתכחש לחלק הזה מהזהות שלי החיים יוכיחו אותי… ואולי גם  חצי תקווה שזה עובד הפוך…

מילה של טכניקה

השיר האחרון מורכב משני משפטים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא טריוויאלי… ביום העצמאות יש גם מטוס בשמים וגם כנף על האש. אבל מטוס וכנף שייכים לאותו עולם סימבולי, וכאשר שמים אותם אחד ליד השני הכנף על האש מתפרשת גם ככנף של מטוס ומרמזת להתרסקות, ודרכה לאירועים שעליהם התאבלנו רק יום קודם.

היופי של השיר הוא שהשורה האמצעית יכולה להתחבר תחבירית לשורה הראשונה או האחרונה אבל לא לשתיהן בו זמנית. כך יש שתי דרכים לקרוא את השיר, כל אחת מותירה חצי ממנו "תלוי באוויר". אם ננסה להתחמק מהאפשרות הטרגית ונבחר את הפרשנות שהופכת את כנף על האש רק לאירוע מנגל אז נשאר עם מטוס (שכבר הפכנו סימבולית למטוס צבאי) באוויר בלי קשר ליום העצמאות מה שמרמז על כך שהמלחמה בארצנו עוד לא פסקה.

החיבור בין עצמאות, מלחמה ואבלות הוא טרגי וישראלי. מי ייתן ונדע לשבור את המעגל הזה ולמצוא עצמאות שאינה כרוכה במלחמה ולבכות על מי שנפל אתמול בלי הפחד על מי שייפול מחר.


הנשים של היום

אחרי הנזירה
בבגדים הלבנים
הולכת חיילת

לפעמים הדרך הפשוטה לאוטובוס הביתה (לעין כרם ברוכת הכנסיות…) היא גם ייצוג של היסטוריה תרבותית, במקרה הזה הדרך שעשה "מעמד האישה" – מצנועה וחסודה, לעצמאית וחזקה – אבל רחוקה מלהיות חופשיה.

תרגיל מילואים

קנו לי טבעול

אבא יחבק
הבטחה בטלפון
מפי המ"פ

(המ"פ שלי (וגם הס' שלה!) היא אישה – שמעתי אותה מדברת עם הילד שלה…)

קנו לי טבעול
לעל האש פלוגתי
אכלתי פרגית

אזעקת אמת

תרגיל מילואים
לא מתחיל כי אין אישור
אזעקת אמת

צפירת אזעקה
קולות נפץ רחוקים
מבזק על פצועים

פנים ברצפה
ואז אוכלים קרטיבים
בצבע אדום

תרגול פתיחה של וריד


חבר נותן יד
לתרגול פתיחה של וריד
דם על המדים


נפגעת דֵמֵה
שוכבת וצוחקת
בשקית גופות


שכפץ וקסדה
באמבולנס ממוגן
דיבורים ציניים

שבועיים אחרי המידברן שוב ירדתי לדרום להפקה גדולה של יומיים וחצי, שוב עם תחפושת, שוב בשביל לפגוש ממד של החיים שלי שתמיד שם אבל לא מאוד נוכח ביום יום – הסכסוך.

כמי שכותב שיר הייקו אחד כל יום אני מאוד רגיש לאמת הגדולה שמאחורי הדברים הקטנים ולכן מספיקים לי ההדמיה של תרגול חובשים בשביל להיות מודע עד כאב לפצועים והמתים העתידיים במעגל האלימות בו אנחנו חיים ולחוסר האונים של הפוליטיקה הישאלית.

אבל הפעם המציאות זימנה לי יותר מזה כשהתרגיל הגדול והמושקע שבשבילו הגעתי פשוט לא התחיל בגלל ירי פצמ"רים מעזה לשטח שבו הוא היה אמור להתקיים. הנפילות הגיעו מספיק קרוב לאזור שבו חיכינו, בחוסר מעש צבאי להפליא, בשביל להפעיל אזעקת צבע אדום.

בסוף ירדנו לבסיס האם שלנו (ממש קרוב לאיפה שהיה המידברן) וקיימנו שם אימון קטן הרבה יותר.

והלקח מכל זה

צבא הוא מציאות פוגענית שנועדה להגן עלינו מפני מציאות פוגענית יותר

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén