אני אשבור אותך
נוסע צועק על נהג
גם לי כואב
תוך כדי מרדף
אחרי האיש שאיים
ברך שבורה
האיש שתועד
ופורסם בחדשות
הסגיר את עצמו
אני אשבור אותך
נוסע צועק על נהג
גם לי כואב
תוך כדי מרדף
אחרי האיש שאיים
ברך שבורה
האיש שתועד
ופורסם בחדשות
הסגיר את עצמו
חוצים את הכביש
חיילים על אי תנועה
עד אפס מקום
מחסום על הכביש
בדרך לעבודה
ולדימיר פוטין
אחת בלילה
צף בתוך הערפל
אודם הרמזור
טרקטור שנפל
מחץ אישה וילד
שנה בכלא
בין צוקי מדבר
צלילי חליל ברוח
פעימות הלב
את סוף השבוע (שעבר…) אני ונטע בילינו בבקתת בוץ מקסימה עם נוף להרי הערבה במתחם הצימרים המדהים מדברא (תזמינו מקום מראש…). השקט, המרחב והצוקים עודדו הרבה כתיבה. אז עם קצת פחות פירושים – הנה כמה רגעים מהדרך, מהבקתה והאמבטיה המחוממת תחת כיפת השמים, מהצוקים והפרידה מכל הטוב הזה….
רכבת משא
חוצה שדות צהובים
עד קצה האופק
—
שיח מדברי
מתגלגל לאט ברוח
בכביש המהיר
—
רוח מדברית
רעש עלי הסוכה
השיער שלך
—
רגליים שלובות
דומם בקצה המצוק
סלע שבור
—
חסרת מנוחה
השתקפות הירח
במי האמבט
—
לילה בצימר
טרטור המקרר פסק
נשימותייך
—
הרחק באופק
שלג על הרי אדום
מבט אחרון
מכבי האש
סירנה בפקק תנועה
בשמים ענן
אפשר לומר, שהשיר הזה הוא שני שירים אחד על גבי השני. בשתי השורות הראשונות יש כל מה שנדרש להייקו. הדחיפות של מכבי האש מתנגשת עם חוסר התנועה של הפקק, ויוצרת מצב של מצוקה וחוסר אונים. צליל הסירנה נותן לכל זה ביטוי בקול – הוא בתנועה אבל חוזר על עצמו, לא מתקדם לשום מקום ולא נסוג במרחק כמו שאנחנו רגילים.
מעל כל הדרמה הזו מרחף ענן. האם זה ענן עשן שרק מגביר ומעצים את הדרמה? או שזה פשוט ענן שנע ברכות ובשקט, וממקם את כל הדרמה הזו בתוך החלל שהיה לפניה ויישאר גם אחריה? או אולי ענן אחר לגמרי?
הוא שיר פרום, שנסגר אצל הקוראים אותו. מקורו של הייקו במפגשי משוררים בהם היו מחברים שירת שרשרת בשם רנגה – שבה כל משורר כותב שיר שמתכתב עם השיר שלפניו ואחריו. במפגשים בהם נחכו משוררים חשובים (כמו למשל באשו) היו נותנים להם לפתוח את הערב. השירים שלהם היו טובים כל כך ששיר התשובה, סגר אותם בכיוון אחד וקצת עשה להם עוול – והתחילו לפרסם את שיר הפתיחה במנותק מהשרשרת באופן שמאשפר לאנשים לתת להם את התשובות שלהם.
מהר בכביש צר
גבר ברכב קטן
צופר לכלב
כשהאוטו חלף על פני והתרחק עלה בי רצון לחורר את השמשה האחורית שלו עם תת מקלע. ואז עצרתי ונשמתי, וניסיתי לכתוב הייקו בשביל להבין מה כל כך עצבן אותי. הבנתי שברגע (ובשיר) התמים הזה מקופלת המון מהדרמה והטרגדיה של גברים, ושל גבריות, כולל את שלי. אבל אני לא אחפור באוויר אלא צמוד לטקסט.
השיר מתחיל בתנועה שלא הכי מתאימה במדיום שבו היא מתרחשת, תנועה מסוכנת ומסכנת.
מי שאחראי לתנועה הזו הוא גבר. גבר שנמצא בתוך סמל של גבריות. אבל קטן. כזה שאין בו הרבה מקום לאנשים אחרים – אמיתיים או סימבוליים.
אבל יש אחרים. האחר הוא לא איש אלא כלב והגבר מתקשר איתו ואומר לו בצליל גס וצורם, אני דואג לך, אני לא רוצה לפגוע בך, תתרחק.
הגבריות הקטנה, שעסוקה בתנועה של עצמה, ואולי בהנאה והריגוש שיש במהירות, לא רוצה לפגוע, אבל גם לא להאט. הפתרון שהיא מוצאת הוא להעביר בגסות את האחריות לביטחון לאחר, שאותו היא מסכנת. וזה מעצבן.
אבל מה שבאמת מעצבן, זה שאני מכיר את הגבריות הקטנה הזו מעצמי, אני מכיר את החופש והפשטות שלה וגם את הכאב שהיא גורמת לאחרים ולעצמי. וברגע הזה היא חיה בי, ועולה כרצון לשבור לגבר הקטן הזה את כל העצמות. רצון שהופך להייקו.
והיות והכלבה שלי מסתובבת חופשי ברחובות עין כרם (כבר 8 שנים – היא יודעת מה היא עושה) אני אסיים בשיר משלים שכבר פרסמתי בעבר:
גבר שבלם
בשביל להציל כלב
שואל מי אשם
שעה נסיעה
חצי דקה של חיבוק
אחרי שנתיים
השבוע נסעתי יומיים ברצף לנתב"ג בשביל לחכות בציפייה גדולה לפרצוף מוכר בין השטף הבלתי פוסק של השבים מחו"ל, בפעם הראשונה לאחי, בשנייה לאשתי. בשתי הפעמים הנסיעה לא הייתה באמת הכרחית… את אחי ראיתי רק לכמה דקות לפני שהוא נסע צפונה להורים שלנו, (ואנחנו נתראה בהמשך השבוע). ונטע הייתה יכולה לחזור הביתה בכוחות עצמה בלי הרבה מאמץ.
על כל רגע בחיים אפשר לכתוב שיר, וגם על הרגע שבו הם היו נוחתים ואני הייתי בבית. אבל אלו היו שירים עצובים על בדידות, וחוסר קשר, שירים שלא הייתי רוצה לכתוב ברצף הארוך של השירים שמתעדים את חיי.
בשני המקרים הבחירה להגיע היא בחירה באהבה על פני יעילות, ומנקודת מבט של הייקו זו בחירה להעדיף את השיר הטוב יותר, כי בסוף מה שקורה בחיים שלנו באמת הוא הדימוי הטוב ביותר לאמת של חיינו.
שעה נסיעה
שעה נסיעה חזור
יחד איתך
הוגה ב Cybertruck
נוהג במאזדה משנת
תשעים ושמונה
Powered by WordPress & Theme by Anders Norén