הולכים להצביע
אותו דבר בשלישית
ואז לגלידה
תגית: בחירות
שלט חוצות
מועמדים לבחירות
ראשים ללא גוף
אני לא יודע למי אתם מצביעים מחר. הבעיה הגדולה שלי היא שגם אין לי מושג למי אני מצביע והיא מבוטאת היטב בשלטי החוצות של כל המועמדים. שבדימויי גרפי חד הם מביעים את כל מה שרע בשיח הפוליטי בארץ ואני מניח שלא רק בארץ.
גוף הינו שדה סימבולי רחב מאוד שמתקשר לחיים, לרגש ולמציאות קונקרטית ולא רעיונות או אידיאלית. אני חווה את השיח הפוליטי ואת האנשים שבו כמנותקים מכל אלו, גם ברמה האישית, וגם ברמה הסימבולית של הגוף המדיני שהם שואפים להיות הראש שלו.
זה קורה כי ברגע שיש לך גוף אתה הופך פגיע. אתה נתון למורכבות של החיים במציאות הקונקרטית, ולרגשות של פחד, חוסר אונים, ייאוש ותסכול שבהם מלא הגוף המדיני והאישי שלנו. ההפרדה (עריפה?) של הראש מהגוף יוצרת תחושת ביטחון, שמוקרנת מאוד חזק מכל שלטי החוצות.
והאמת שאני מבין את זה. עשיתי את זה בעצמי במשך שנים. חייתי בראש שלי מנותק מהגוף שלי. אבל הניסיון הראה לי זה שזה לא יעיל ושהביטחון הזה הוא מדומה. ההימנעות מהפגיעות לא מנעה ממני את הפגיעה. בנוסף זה גבה ממני מחיר יקר של חיבור לגוף שלי, לרגש שלי ולמורכבות האמיתית של החיים שלי.
חשוב להבין שאני לא בא בטענות לפוליטיקאים. זה מבנה השיח היום. אבל אני גם לא בא בטענות לאף אחד על ההצבעה שלו, לא לימין ולא לשמאל, לא למתנגדי ביבי ולא לתומכיו, וגם לא למי שלא מאמין במשחק ולא הולך להצביע.
אני מביע את חוסר האונים שלי כישראלי אל מול הקלפי. האם זה עוזר? לא יודע… אולי יום אחד, אם מספיק ישראלים ירגישו אותו, יקום פוליטיקאי שיהיה מספיק אמיץ ובטוח בשביל להביא שיח אחר.
—
עד כאן המילים שלי – הנה אותו רעיון במילים של מישהו אחר ש (בצדק רב) שם את הדגש על כמה השיח הפוליטי המנותק הזה הוא (גבר)גברי…
ילד בן ארבע
מכניס פתק לקלפי
רוצה סוכרייה
וגבר בן כמעט ארבעים שנותן לילד להכניס פתק לקלפי… מה הוא רוצה? האם לא כולנו מצביעים כי אנחנו רוצים סוכרייה מהעירייה? והתיאוריה הזו שכל ציבור מושך את השמיכה הפוליטית לצד שלו וככה נוצר איזון שמיטיב עם כולם – אנחנו עוד מאמינים בזה?
שחר מתעורר
עם מוגלה בעיניים
פגישה ביומן
ללא הורים שבינינו מוגלה בעיניים אומר דלקת, אומר מדבק מאוד, אומר אי אפשר לשלוח את הילד לגן. מזל שהפגישה המדוברת התבטלה לא רק מצדי… לפעמים אלוהים מרחם גם על ההורים של ילדי הגן.
שחר צורח
אני רוצה שתמות
לחם עם קוטג'
כששחר לא רוצה תשומת לב אבל לא רוצה שום דבר אנחנו יודעים שיש צורך בסיסי שלא נענה. הפרוגנוזה ביום שישי הייתה על עייפות – אבל הוויכוח סביב "אתה צריך ללכת לישון "לא הסתיים אחרי עשר דקות כמו שקורה כשהוא באמת עייף, אלא הסלים לבכי, אמירות קשות וניסיונות למכות ונשיכות וזריקת חפצים (כולם מצדו כמובן) וחיבוקי דב ארוכים מצדי. עד שנטע נזכרה שהוא לא באמת אכל צהריים (מידע שהיה חסר לי). הצעתי את המנה הכי אטרקטיבית במקרר ותוך שלושים שניות היה לי ילד חמוד מתוק ומשתף פעולה.
—
אז ילדים זה שמחה, אבל זה גם מלא עבודה קשה…. ששכר נפלא בצידה. שחר מזכיר לי כל הזמן כמה זה חשוב להניע אנשים ואת בעיקר עצמי מהסוכריות – כלומר ממה שאנחנו רוצים ומתלהבים ממנו, שתכניות ופגישות ועבודה זה חשוב ונחמד, אבל החיים הרבה יותר גדולים מזה, ושהדרמות הכי גדולות יושבות על צרכים אנושיים בסיסיים ושאם רק נכיר בהם ונענה עליהם נוכל לחיות בנינוחות ועם הרבה פחות חיכוך.
זה אולי נשמע כמו אוסף של קלישאות – אבל הן המציאות היום יומית במפגש שלי עם איש קטן שגדל כל יום קצת.
מוקדש באהבה לאיתן… וגם לשרה