ים באשקלון
יושבים תחת סוכת עץ
וכיפת ברזל
בחלון חושך
עובדים מול שני מסכים
בשלישי משחק
—
רואים מונדיאל
עם בירה ודוריטוס
מכלי חרסינה
—
קם מהספה
ותולה את הכביסה
זמן מחצית
—
יושבים ביחד
צועקים כן בקול רם
גול לתוניסיה
—
ביסלי ובירה
ואז פיצה וגלידה
ואז צרבת
—
ילד בן ארבע
בחולצה מספר עשר
קפטן של בלגיה
ווידוי…לפני שמונה שנים נטע לימדה אותי לאהוב מודניאל. זה היה במשחק הדרמטי בין גאנה לאורואואי שאם מישהו היה ממציא אותו זה לא היה אמין. רק כשראיתי פדנל מפסופס בדקה ה 120 ומרסק תקוות של יבשת שלמה הבנתי באמת כמה רגשות אנושיים (חלק זעיר מהם שלי) נדחסים לתוך הכדור הקטן הזה והגברים שרודפים אחריו….
רק בתואר שני בסוציולוגיה ולימוד מעמיק של טקסים ומשחקים בשביל להבין שמהותה של התרבות היא דחיסה של רגשות אנושיים לתוך טקסים שרירותיים ואם לא היינו יודעים לעשות את לא היינו יכולים לקיים מדינות, כלכלה או אפילו מדע.
ומונדיאל הוא טקס חשוב במיוחד. פעם בארבע שנים העולם כולו מתכנס לטקס גברי שבו בוחנים מי המדינה "הכי…." ובמסגרתו מיליוני גברים בכל העולם מביעים בפומבי (!!!) את כל הרגשות הלאומיים והאישיים שהתרבות לא מאפשרת להם להביע (ולהרגיש?) בשום מקום אחר. אפשר לחשוב עליו כעל שסתום הבטיחות הרגשי של העולם שפעם בארבע שנים שנפתח בשביל לשחרר לחץ.
אז למרות, ובזכות כל ההבנה התיאורטית הזו, כבר שישה שבועות שאני משקיע ערב או שלושה בלהשקיע את עצמי רגשית ב20 גברים שרצים אחרי כדור. ועכשיו רגע לפני הגמר כבר הגעתי לנקודה שאני רוצה את החיים שלי בחזרה…אז אם כל החיבה וההערכה לקרואטיה – בואו ניתן לצרפת לסיים את הסיפור הזה ונחזור לחיים.
מילה על טכניקה
בשיר הראשון – באיזה מריבועי הזכוכית שבשיר מתקיימת המציאות האמיתית ביותר?
תחילת הרחוב
תמרור כביש ללא מוצא
חוזר הביתה
—
שנה שלמה עברתי לידו כמעט כל יום והוא היה פשוט תמרור
על חבל מתוח
בצעדים רועדים
הולכים זה אל זו
כבר שנים שאני רוכש חיבה יתרה לשיוויי משקל בלתי יציבים על כל סוגיהם, החל מההרגל לאזן את הסכום על קצה הקערה ועד הניסיון לאזן תפיסת עולם רוחנית על חיים בורגניים.
בחודשים האחרונים הסופתי לרפטואר הזה גם הליכה על חבל (או סלק ליין –slackline ) שהיא משל נהדר לחיים בכלל, וכשהולכים בזוג, אז לחיים בזוג.
ככל שאנו מתקרבים
הרעידות מתגברות
שווי משקל בלתי יציב
לטובת מי שלא מכיר את המושג שיווי משקל בלתי יציב – בצד ימין למעלה – האבן על ההר. בניגוד לאבן בגיא שנמצאת בשיווי משקל יציב.
מול פקידה בבנק
חותם עשרים פעמים
בלי לקרוא מילה
—
את הקדושה שנקראת כסף מייצרים כוהני דת המשתמשים בשפת קודש משפטית שקרובה לעברית מדוברת כמו עברית תנ"כית או ארמית
קנו לי טבעול
אבא יחבק
הבטחה בטלפון
מפי המ"פ
(המ"פ שלי (וגם הס' שלה!) היא אישה – שמעתי אותה מדברת עם הילד שלה…)
—
קנו לי טבעול
לעל האש פלוגתי
אכלתי פרגית
אזעקת אמת
תרגיל מילואים
לא מתחיל כי אין אישור
אזעקת אמת
צפירת אזעקה
קולות נפץ רחוקים
מבזק על פצועים
פנים ברצפה
ואז אוכלים קרטיבים
בצבע אדום
—
תרגול פתיחה של וריד
חבר נותן יד
לתרגול פתיחה של וריד
דם על המדים
נפגעת דֵמֵה
שוכבת וצוחקת
בשקית גופות
שכפץ וקסדה
באמבולנס ממוגן
דיבורים ציניים
—
שבועיים אחרי המידברן שוב ירדתי לדרום להפקה גדולה של יומיים וחצי, שוב עם תחפושת, שוב בשביל לפגוש ממד של החיים שלי שתמיד שם אבל לא מאוד נוכח ביום יום – הסכסוך.
כמי שכותב שיר הייקו אחד כל יום אני מאוד רגיש לאמת הגדולה שמאחורי הדברים הקטנים ולכן מספיקים לי ההדמיה של תרגול חובשים בשביל להיות מודע עד כאב לפצועים והמתים העתידיים במעגל האלימות בו אנחנו חיים ולחוסר האונים של הפוליטיקה הישאלית.
אבל הפעם המציאות זימנה לי יותר מזה כשהתרגיל הגדול והמושקע שבשבילו הגעתי פשוט לא התחיל בגלל ירי פצמ"רים מעזה לשטח שבו הוא היה אמור להתקיים. הנפילות הגיעו מספיק קרוב לאזור שבו חיכינו, בחוסר מעש צבאי להפליא, בשביל להפעיל אזעקת צבע אדום.
בסוף ירדנו לבסיס האם שלנו (ממש קרוב לאיפה שהיה המידברן) וקיימנו שם אימון קטן הרבה יותר.
והלקח מכל זה
צבא הוא מציאות פוגענית שנועדה להגן עלינו מפני מציאות פוגענית יותר
ישן במיטה
מתעורר ומשתעל
ישן בספה
—
אויר קר נכנס
דרך החלון הביתה
התקף אסטמה
—
ריאות נפתחות
אני נושם לרווחה
כשבא לי למות
אמ;לק:
באדמת החול
פרחים גדולים מאירים
תחפושת פרפר
זה מלא שירים – אז כמה הערות לפני- כן זה באמת הוא, אני החובש, להניח על הרצפה בובות של פילים, רק הצצתי – לא יודע מי זכה או מה היו הקריטריונים.
—
עיר של ציליות
עיר של ציליות
קמה באמצע מדבר
האבק ברוח
—
המון תחפושות
מעט נשים מכוסות
תחתונים בלבד
—
דן אריאלי
בדוכן עצות רעות
פוליאמוריה
—
כתובת על הקיר
תישרף עם ה temple*
אני לא יכול
כה מרענן
למון-ערק קר
שותים בקאמפ lemon tree
חום צהריים
—
ראש במי קרח
סטירה ושוט של ערק
כה מרענן
—
מסיבת טכנו
בכובע שחור מציע
להניח פילים
—
מקבל חיבוק
ממגבת רטובה
נעטף בקור
רק מין וסמים
שיחה עם צעיר
על דברים שמרגשים
רק מין וסמים
—
קהל רב מסתיר
את משתתפי תחרות
הפין היפה
—
תלונה לחובש
עשיתי מלא סמים
שכחתי לשתות
מדבר מואר
שישי בערב
תחת דרקון ממתכת
קבלת שבת
—
מדבר מואר
אורות לד צבעוניים
סהר דק מעל
—
אנשים רוקדים
תחת פסל של גמל
ודובה גדולה
האיש הבוער
סביב המדורה
יושבים מאות אנשים
האיש הבוער
—
ה temple בוער
עמוד עשן מעלה
גיצים לשמים
—
ליד מסיבה
יושב על אדמת מדבר
מנסה לבכות
הדי מסיבות
יושבים ב safe zone*
מדברים שיחה רגשית
הדי מסיבות
—
כניסה לבית
שתי זוגות נעליים
מלאות אבק
—
*כוכבית
Tempel –במידברן, בנוסף לפסל האיש הידוע, שורפים גם את ה tempel שנבנה כל שנה לזכר חבר קהילת המידברן שנהרג בדרכו לאירוע. הוא נתפס כמקום של אבלות ושחרור ואנשים מביאים אליו וכותבים עלי קירותיו דברים שמהם היו רוצים להשתחרר עם השריפה שלו
Safe zone – מתחם קטן שנותן מרחב של שקט ובטחון בתוך החוויה האינטנסיבית. קהל היעד העיקרי שלו הוא אנשים החווים סמים קשות, אבל הוא מעולה גם למי שזקוק להתחבר לעצמו.
מה הלקח?
אפשר לחשוב על המידברן כעל תשליל הקפיטליזם – שוק תחרותי שבו המטרה היא לתת הכי הרבה ערך אמיתי להכי הרבה אנשים. לא יודע אם זה בר קיימא, אבל לשבוע זה ממש מגניב.
טלפון שלי
באמבטיה של שחר
זמין בפייסבוק
—
מטען מיותם
הלילה הטלפון
בתוך האורז
—
ישיבה זקופה
בעיניים עצומות
ממתין לפגישה
כשאין לך טלפון
הזמן שב להיות שלך
—
טלפון זמני
דגם סמסנוג S5
חדש בשבילי
—
מפעיל את ה Waze
הבית שלי מוגדר
GPS תקול
—
ביום של גשם
אנשי הקשר שלי
יורדים מענן
רגליים שלובות
ועיניים עצומות
בחיקי שחר
לעצמי האמיתי
יש תמיד כמה רמות
—
אבא מול מחשב
שתיים בצהריים
ילד מול מחשב
עבודה עושה אותי
בייביסיטר גרוע
—
כוס מים עם קש
שחר הביא ואמר
הנה קח ילד
נשפתי לקש
רעש בועות במים
אמרתי פלוצים
משחק כמו ילד
את תפקידי כילד
ילדי הפנימי שמח
שיש לו אח חיצוני