איפה אבא
ילדה קטנה שואלת
בזמן הצפירה

—

צפירה באוויר
עלים נעים ברוח
עץ עומד איתן

—

זרים של פרחים
צבעוניים על קברים
יום הזיכרון

—

נושא פירותיו
עץ התפוז צומח
מבין הקברים

—

אמא שכולה
מקריאה מהר מכתב
פתאום נעצרת

תמיד הכי קפוץ
לפני עלות הצער

—

מטוס בשמים
לכבוד יום העצמאות
כנף על האש

חלק ממשפחת השכול

בשנים האחרונות בערב יום הזיכרון  הולך גם לטקס בעין כרם, ובמהלך היום אני עולה להר הרצל. אני הולך לא בשביל לבקר בקבר מסוים אלא יותר בשביל להיות לפחות קצת חלק מ ״משפחת השכול״ שהיא המשפחה המורחבת של כולנו. יש לי איזו אמונה שאם אני אנסה להתכחש לחלק הזה מהזהות שלי החיים יוכיחו אותי… ואולי גם  חצי תקווה שזה עובד הפוך…

מילה של טכניקה

השיר האחרון מורכב משני משפטים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא טריוויאלי… ביום העצמאות יש גם מטוס בשמים וגם כנף על האש. אבל מטוס וכנף שייכים לאותו עולם סימבולי, וכאשר שמים אותם אחד ליד השני הכנף על האש מתפרשת גם ככנף של מטוס ומרמזת להתרסקות, ודרכה לאירועים שעליהם התאבלנו רק יום קודם.

היופי של השיר הוא שהשורה האמצעית יכולה להתחבר תחבירית לשורה הראשונה או האחרונה אבל לא לשתיהן בו זמנית. כך יש שתי דרכים לקרוא את השיר, כל אחת מותירה חצי ממנו "תלוי באוויר". אם ננסה להתחמק מהאפשרות הטרגית ונבחר את הפרשנות שהופכת את כנף על האש רק לאירוע מנגל אז נשאר עם מטוס (שכבר הפכנו סימבולית למטוס צבאי) באוויר בלי קשר ליום העצמאות מה שמרמז על כך שהמלחמה בארצנו עוד לא פסקה.

החיבור בין עצמאות, מלחמה ואבלות הוא טרגי וישראלי. מי ייתן ונדע לשבור את המעגל הזה ולמצוא עצמאות שאינה כרוכה במלחמה ולבכות על מי שנפל אתמול בלי הפחד על מי שייפול מחר.