בסים רועמים
סביב אורות מנצנצים
שמיים שחורים
מתחת לדוש
המבט בעינייך
דרך הזרם
צובעים פרפרים
על שולחנות נמוכים
הורים בגן
כבר לא בידי
עוד לא בפח הגדול
שקית הזבל
—
בעלות (ownership) הוא מושג שמרתק אותי. איך קורה הפלא הזה שבו אנחנו מרחיבים את הזהות שלנו בשביל לכלול משהו תחת ההגדרה "שלי"? אחד הדברים שמאוד בולטים לי בהקשר הזה הוא שאני חווה תחושת הקלה נפלאה כאשר אני הופך דברים מיותרים ל "לא שלי".
אז השיר הזה נכתב ברגע שבו ממש חוויתי איך באקט פשוט של זריקת זבל אני בעצם הופך את הפסולת שלי לפסולת של מישהו אחר, ומנסה לתפוס את הרגע שבו קורה הקסם הזה שנקרא העברת בעלות.
לילה של קיץ
בפלסטיק חד פעמי
קרמשניט של קדוש
—
קופסת הפלסטיק
קרם הפטיסייר נשאר
רק בחריצים
חולצת שד
ואומרת בוא חמוד
שיחת עבודה
נכנס לחניון
שתי יונים על המחסום
ואז באוויר
—
דלת אחורית
נכנס למשרד לרגע
יונק הדבש
אוחזות ילד
ידיים יוצאות מתוך
הגל הגדול
—
הגל הגדול
חלף תחת הילד
בזרועות אביו
גם בים שקט יחסית יש מידי פעם גלים גדולים. שני השירים האלו נכתבו על אותו הגל, הראשון מחוצה לו, השני מתוכו.
מעולם לא הרגשתי בצורה כל כך מחושית את המשמעות העמוקה של להיות אבא.
בטיול עם צ׳יפ
בצד הכביש על העץ
תאנים בשלות
צ'יפ זו הכלבה שלי. הטיול איתה זו השגרה שלי.
הכביש הוא המסלול הכבוש על ידי התרבות, זה שמאפס והופך את המרחב לתווך אחיד, לדרך חסרת אופי שבין שתי נקודות.
לגור בעין כרם.
איזה ברכה.
ואם כבר פירות וקיץ – שיר בונוס – מחווה לשיקי
עלים ירוקים
ופירות שהשחירו
שסק בקיץ
השיר הזה הוא מחווה להייקו קטן ועדין של משורר ענק שפרשות מקסימה שלו פורסמה לא מזמן בבלוג של ירח חסר
בְּלֹא פֶּרַח
בְּלֹא פְּרִי
עֵץ שֶׁסֶק בַּסְּתָו
השיר של מסאוקה שיקי, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר "שני סתווים" (שעליו המלצתי בחום בעבר) בהוצאת ירח חסר, 2019
צום תשעה באב
אני עובד מהבית
בירושלים