באמצע המייל
על ביטוי בתוך כללים
שגיאת כתיב

אתמול פרסמתי פוסט לא קצר שתיאר בכמה רמות את ההתמודדות שלי עם הצורך בביטוי עצמי חופשי ואת החשש שהביטוי הזה יפגע בי ובאנשים שסביבי. את המייל שעליו מבוסס הפוסט הזה כתבתי במשך יותר משעה וכל פעם היה לי דחף להמשיך לתקן ולדייק אותו. משהו בו הרגיש לי לא שלם ואפילו כשלחצתי send היה לי דחף ללחוץ undo ואמרתי לעצמי די עם הפרפקציוניזם.

ואז, שתי דקות אחרי שהוא נשלח, כשסגרתי את הגרסה המקורית שכתבתי ב word, שמתי לב לקו אדום מתחת למילה הכי טעונה בכל הטקסט, מילה שהטקסט עצמו מכריז עליה כ "המילה", והיא כתובה עם typo שהופך אותה לחסר משמעות.

וזה הרגיש לי כמו  פ די ח ה  נוראית. 

עד שפתאום הבנתי. הנה הביטוי העצמי שלי, הדרך שבה אני מחפש הגשמה, והערכה וחיבור. והנה הכללים של השפה, והנה אני בחוסר תשומת לב חורג מהם בצורה כל כך שרלטנית שאני מוצא את עצמי חושש שבמקום הערכה אני אביא על עצמי זלזול.

הטקסט שכתבתי אתמול הוא "רגע הייקו" קפוא, הוא בו זמנית תיאור וביטוי של ההתמודדות שלי עם ביטוי.

אם דבר כזה היה קורה לי לפני שנתיים הייתי נכנס לסחרור של בושה והלקאה עצמית בצורת תחושת חוסר ערך. הייתי מתמזג עם הטעות והופך את עצמי לטעות.

היכולת שלי לראות את זה כהייקו, כמציאות פשוטה וקונקרטית שמקפלת בתוכה התמודדות עמוקה מאפשרת לי במקום זאת, לאמץ את הטעות ולהפוך אותה למקור לביטוי עצמי נוסף, לעוד מתנה שאני רוצה לתת לעולם.

אחרי שבסוף השבוע תמכתי בסדנה מהממת של תקשורת מקרבת, בערב שוב הגעתי לתמוך בשאנייה, המורה שלי וביורם המורה שלה, והפעם בערב שהוקדש לשיח מקרב בין ימנים ושמאלנים. למרות שבאתי לתמוך, מצאתי את עצמי רוב הערב כועס ומתוסכל ברמה שהיה לי קשה אפילו להקשיב.

חלל האוויר
בחדר צפוף וחם
המילה נאצים*

במהלך הערב יהורם ביקש מאנשים לבטא את הדעות שלהם, במיוחד את אלא שהם חושבים שיהיה קשה לאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית לשמוע. בשאלות אמפתיות עדינות הוא עזר לאנשים לגעת בצרכים האנושיים היפים שבשמם הם מחזיקים בעמדות שלהם וביקש מאנשים אחרים שלא מסכימים איתם לשקף להם את מה שהם שומעים.

קוטעת דיבור
בשביל להגיד כמה
צה"ל מוסרי

שנים של חקירה פנימית ועבודה רגשית אפשרו לי לראות בצורה מאוד ברורה מה קורה לי בתוך ההצפה הרגשית שלי. ברמת הקבוצה הרצון החזק שלי לבטא את עצמי נבלם על ידי הכבוד שיש לי לכללים של המרחב ולאנשים שבו. התסכול שנוצר הפך מהר מאוד לזעם כבוש על האנשים שלא בלמו את עצמם. וכל זה הדהד ברמת הדעות תסכול עמוק על כך שהשיח התמקד בסכסוך תוך התעלמות מכל סוגייה אחרת ובעיקר מפוליטיקאים שלא מכבדים את החוקים עליהם הם אמונים ואת האנשים אותם הם מייצגים.

ביטוי עצמי עמוק וכנה הוא צורך עמוק שלי שמתנגש כל הזמן עם הצורך בביטחון, שלי ושל האנשים שסביבי. את ההתמודדות הזו אני השלכתי גם על הקבוצה, וגם על המדינה שאני באמת רוצה שתהיה יהודית רק מבלי לפגוע באף אחד.

באמצע הרחוב
נער צועק על אישה
בשפת סימנים

רגע… מה זה תקשורת מקרבת?

• פוסט קודם עם שיר, הסבר וסרטונים
• שיחת טד של יורם מוסנזון על תקשורת מקרבת
• מסע לב – האתר של שאנייה כהן בן חיים

*כוכבית

את המייל השבועי שעליו מתבסס הפוסט הזה שלחתי עם הטעות המביכה נצאים במקום נאצים – וזה כל כך הייקו בפני עצמו שכתבתי עליה פוסט נוסף