מהר בכביש צר
גבר ברכב קטן
צופר לכלב

כשהאוטו חלף על פני והתרחק עלה בי רצון לחורר את השמשה האחורית שלו עם תת מקלע. ואז עצרתי ונשמתי, וניסיתי לכתוב הייקו בשביל להבין מה כל כך עצבן אותי. הבנתי שברגע (ובשיר) התמים הזה מקופלת המון מהדרמה והטרגדיה של גברים, ושל גבריות, כולל  את שלי. אבל אני לא אחפור באוויר אלא צמוד לטקסט.

השיר מתחיל בתנועה שלא הכי מתאימה במדיום שבו היא מתרחשת, תנועה מסוכנת ומסכנת.

מי שאחראי לתנועה הזו הוא גבר. גבר שנמצא בתוך סמל של גבריות. אבל קטן. כזה שאין בו הרבה מקום לאנשים אחרים – אמיתיים או סימבוליים.

אבל יש אחרים. האחר הוא לא איש אלא כלב והגבר מתקשר איתו ואומר לו בצליל גס וצורם, אני דואג לך, אני לא רוצה לפגוע בך, תתרחק.

הגבריות הקטנה, שעסוקה בתנועה של עצמה, ואולי בהנאה והריגוש שיש במהירות, לא רוצה לפגוע, אבל גם לא להאט. הפתרון שהיא מוצאת הוא להעביר בגסות את האחריות לביטחון לאחר, שאותו היא מסכנת. וזה מעצבן.

אבל מה שבאמת מעצבן, זה שאני מכיר את הגבריות הקטנה הזו מעצמי, אני מכיר את החופש והפשטות שלה וגם את הכאב שהיא גורמת לאחרים ולעצמי. וברגע הזה היא חיה בי, ועולה כרצון לשבור לגבר הקטן הזה את כל העצמות. רצון שהופך להייקו.

והיות והכלבה שלי מסתובבת חופשי ברחובות עין כרם (כבר 8 שנים – היא יודעת מה היא עושה) אני אסיים בשיר משלים שכבר פרסמתי בעבר:

גבר שבלם
בשביל להציל כלב
שואל מי אשם

אני מדבר
אתה שותק ארוכות
השיחה התנתקה