fbpx

קטגוריה: מחשבות על החיים Page 5 of 6

אני רוצה שתמות

ילד בן ארבע
מכניס פתק לקלפי
רוצה סוכרייה

וגבר בן כמעט ארבעים שנותן לילד להכניס פתק לקלפי… מה הוא רוצה? האם לא כולנו מצביעים כי אנחנו רוצים סוכרייה מהעירייה? והתיאוריה הזו שכל ציבור מושך את השמיכה הפוליטית לצד שלו וככה נוצר איזון שמיטיב עם כולם – אנחנו עוד מאמינים בזה?

שחר מתעורר
עם מוגלה בעיניים
פגישה ביומן

ללא הורים שבינינו מוגלה בעיניים אומר דלקת, אומר מדבק מאוד, אומר אי אפשר לשלוח את הילד לגן. מזל שהפגישה המדוברת התבטלה לא רק מצדי… לפעמים אלוהים מרחם גם על ההורים של ילדי הגן.

שחר צורח
אני רוצה שתמות
לחם עם קוטג'

כששחר לא רוצה תשומת לב אבל לא רוצה שום דבר אנחנו יודעים שיש צורך בסיסי שלא נענה. הפרוגנוזה ביום שישי הייתה על עייפות – אבל הוויכוח סביב "אתה צריך ללכת לישון "לא הסתיים אחרי עשר דקות כמו שקורה כשהוא באמת עייף, אלא הסלים לבכי, אמירות קשות וניסיונות למכות ונשיכות וזריקת חפצים (כולם מצדו כמובן) וחיבוקי דב ארוכים מצדי. עד שנטע נזכרה שהוא לא באמת אכל צהריים (מידע שהיה חסר לי). הצעתי את המנה הכי אטרקטיבית במקרר ותוך שלושים שניות היה לי ילד חמוד מתוק ומשתף פעולה.


אז ילדים זה שמחה, אבל זה גם מלא עבודה קשה…. ששכר נפלא בצידה. שחר מזכיר לי כל הזמן כמה זה חשוב להניע אנשים ואת בעיקר עצמי מהסוכריות –  כלומר ממה שאנחנו רוצים ומתלהבים ממנו, שתכניות ופגישות ועבודה זה חשוב ונחמד, אבל החיים הרבה יותר גדולים מזה, ושהדרמות הכי גדולות יושבות על צרכים אנושיים בסיסיים ושאם רק נכיר בהם ונענה עליהם נוכל לחיות בנינוחות ועם הרבה פחות חיכוך. 
זה אולי נשמע כמו אוסף של קלישאות – אבל הן המציאות היום יומית במפגש שלי עם איש קטן שגדל כל יום קצת.

מוקדש באהבה לאיתן… וגם לשרה

הכוח שבפגיעות

שומע ספר
על הכוח שבפגיעות
נוסע הביתה

השיר הזה הוא לא הכי מדהים. אבל הוא תירוץ לחלוק משהו שהוא כן ממש מדהים ושנוגע בי עמוקות.

המושג פגיעות נכנס לחיי עוד ביום כיפור בתפילת כל נדרי ולפני שבועיים התחלתי לשמוע ספר בשם – The power of vulnerability -שכתבה חוקרת בשם ברנה בראון  שתוך כמה שעות של ספר הפכה לגיבורה שלי. מה כל כך מדהים בה?

היא חוקרת איכותנית (כמו שאני הייתי בתואר שני!) ומתבססת על סיפורי חיים של המון אנשים ולא על פילוסופיות או משאלות לב, והכי חשוב שהיא לוקחת ידע אקדמי והופכת אותו רלוונטי לחיים של עצמה ושלנו – במטרה אחת להבין מה שמאפשר לנו לחיות את החיים במלואם ומכל הלב.

יש לזה יותר מ 40 מילון צפיות אז יש מצב שכבר ראיתם. מתחת לכל משפט פה יש עולם ומלואו שממש שווה להכיר!

אני ממליץ בחום על כל הספרים שלה… כולל זה שתורגם (בעטיפה דביקה ומזעזעת) לעברית.

שמחים בתורה

הולכים על הכביש
אנשים בלבוש חג
נוסע לאט

דייט במסעדה
פפרדלה פירות ים
שמחים בתורה

איזה כיף שאנחנו חיים בעידן שזהות היא דבר גמיש, ושאפשר ביום כיפור לקום עם השמש ולהתפלל בטלית עד הערב ואז בשמחת תורה לשלוח את הילד שלך לסבתות ולבלות את כל יום החג בדייט מתמשך עם אשתך ולנסוע יחד למסעדה…. איך לומר… לא מאוד כשרה.

אני מאוד אוהב את שני השירים האלו – ואת היחסים המורכבים שהם מביעים בין החג הכללי והפרטי:

מחד יש סתירה – בין ההליכה החגיגית על הכביש ובין הנסיעה השגרתית בו, ומצד שני הנסיעה איתית – והאיטיות הזו היא בדיוק שירת היקו – מבטלת את ההבחנות בין הגבוהה והנמוך, בין הפנימי והחיצוני – אני נוסע לאט מפאת המציאות של החג, אבל גם בגלל שאני עצמי חוגג, וחורג מהשגרה המהירה וההישגית. השניים קשורים ללא התר.

בשיר השני אותו דבר נכון עבור השמחה שהיא בו זמנית מתריסה ושוברת את חג ואת התורה, אך בו בזמן מקיימת אותה במובן עמוק של תורת חיים – שיש בה חיבור משמעותי לתורת ישראל יחד עם הקשבה למתי ואיך נכון לממש את החיבור הזה. 

זוגיות היא חלק מאוד גדול בתורה שלי והשנה שמחתי בה עד מאוד!

מועדים לשגרה

כל המשפחה שרה

יושבים בסוכה
כל המשפחה שרה
חנוכייה לי יש

המשחק השרירותי
יוצר חיבור אמיתי 

ערב חג ראשון בסוכה של דודה של נטע היה אמור להיות עוד ארוחה משפחתית שבה השיחות לא מעמיקות מעבר ל- "מה נשמע?". כנציגי התוכן לחגים הכנו שירון בשביל לשיר ביחד לפני האוכל… וזה היה נחמד.

אבל אז…

אחרי האוכל אחותה של נטע הכריזה על תחרות, הבנים נגד הבנות. האתגר למצוא הכי הרבה שירים שמתחילים באות אלף……… stop. אתם יכולים להבין מהשיר על איזו אות עצרנו.

זה היה להיט שיצר כמה רגעים מרגשים של שירה משותפת וכמה סיטואציות מצחיקות עד מאוד – והפך את המפגש המשפחתי להתרחשות חיה, שמחה ומקרבת.

קפיצה תיאורטית על חלל

תרבות אנושית היא מערכת חוקים שרירותית עם היגיון פנימי עמוק – שפה, מנהגים, אמונות. התרבות המערבית ה"נאורה" מקדשת את חיפוש האמת ויצרה תרבות גלובלית שבה האינדיבידואל פרק את העול של כל המסגרת שנכפו על האדם וכפו עליו קשר עם הזולת– דת, לאום, משפחה וכו' (כן…כל אלו עדיין כאן – במיוחד בארץ המיוחדת שלנו – אבל שום דבר מהדברים האלו הוא לא מה שהיה לפני 200 שנה). האדם נשאר חופשי לעצב את חייו ולממש את האמת שלו, אבל בודד ובחיפוש מתמיד אחרי חיבור אמיתי וכנה מהלב – שכל כך קשה לנו לייצר במערכת זוגית ובוודאי בקבוצה גדולה. 

דווקא ההתמסרות למשחק – למערכת חוקים שרירותית יוצרת מרחב שבו המפגש האנושי והרגשי אפשרי – לפחות לכמה רגעים.

כל נדרי

יום הכיפורים
מכנסיים עם כתמים
מראש השנה

יום הכיפורים הוא החג האהוב עלי בשנה אחרי פורים (וגם במקורות מופיע שיום הכיפורים הוא רק כ-פורים). כבר כמה שנים טובות שאני מבלה את החג בתפילה אינטנסיבית ומסיים אותו עם תובנות עמוקות על העולם ועל עצמי. והשנה לא הייתה יוצאת דופן – אבל התובנות באו לי מכיוון ובעיתוי בלתי צפויים.

הנה מה שעבר עלי ביום המיוחד הזה בכמה שירים – עם ביאורים:

תפילת כל נדרי
השנה אני מתיר
להרגיש פגיעות

באופן שלפעמים גם אותי מפתיע בשנים האחרונות בתפילת כל נדרי ברור לי מה הנדר שאני רוצה להתיר. לפני שנתיים זה היה הנדר הפנימי שאסור לי לבכות… ואז כל היום בכיתי בתפילות והבנתי כמה גאוני זה טלית, שיוצרת מרחב שאפשר להתכנס בו בתוך התפילה בציבור…, לפני שנה זה היה הנדר שאסור לי לכעוס וצעקתי בכעס גדול (בתוך הטלית החדשה שלי). השנה הבנתי שאני רוצה להפסיק עם תחושת המתבונן החיצוני והבטוח ולהסכים להרגיש אנושי ופגיע. 

נכנס למיטה
אחרי אחת בלילה
שחרית עם הנץ

זמן למנוחה
בין מוסף לנעילה
לא רוצה לנוח

מעביר שיעור
על חווית הרעב
תפילה של גוף

יום כיפור הוא היום בשנה שבו יהודים מתנסים בלהיות סגפנים …. וזו תנועה של הנפש שאני, שיש בי לפחות שליש נזיר בודהיסטי, יודע לעשות היטב – להמיר את הדחף הבסיסי של הגוף לחזור לאיזון מבעיה לכמיהה, לתפילה. השנה אפילו העברתי על זה שיעור!

כך שלמרות שאני קם עם הנץ החמה (למי לא הבין את זה מהשיר) ומתפלל רוב היום אני מסיים אותו בתחושה של התעלות רוחנית, מלא כוחות ואנרגיה…. לא רוצה לאכול וגם לא לשתות – רק לרקוד עוד חמש שעות. 

מעגל רוקדים
בסוף תפילת נעילה
יושב בטלית

שומע תקיעה גדולה
עם תחושה קשה של חטא

אבל השנה בתפילת נעילה הרגשתי שמשהו לא מתיישב לי…. עלה בי כעס ולא הבנתי על מה, וזעקתי אותו וזה היה טוב, ובכל זאת משהו היה שם חסר… ועם סיום התפילה הרגשתי ממש מרוקן ובדיכאון. במעגל הריקודים של סיום התפילה, שכל שנה אני קופץ בו באקסטזה ולא רוצה שהוא יגמר – ישבתי בצד, התעטפתי בטלית וניסתי להבין מה קורה – מאני אני מפספס?

ופתאום זה הכה בי…. אני כועס על עצמי! כמובן שצמתי והייתי בתפילה כל היום, אבל בנוסף לזה הלכתי לישון מאוחר והכרחתי את עצמי לקום מוקדם ולא נחתי גם כשיכולתי. בשם האידיאל של עבודת הסגפנות הייתי קשה עם עצמי יותר משהייתי צריך. למרות הנדר שהתרתי, לא נתתי לעצמי שום מקום לחולשה, לאנושיות ולפגיעות. פספסתי את עצמי, החטאתי את הגבולות שלי בניסיון לגעת ברוח ובקדושה – חטאתי כלפי עצמי.

אז כשכולם שברו את הצום אני עוד ישבתי דקות ארוכות, התוודיתי וביקשתי

סליחה

מרגיש מחובר

מהדהד איתך
צורך עמוק בחיבור
מרגיש מחובר

את סוף השבוע הזה ביליתי בחברת שלושים זרים גמורים ועוד כמה אנשים שדי במקרה אני מכיר באופן שטחי, ובסופו אהבתי את כולם, והרגשתי נאהב על ידי כולם.

תקשורת מקרבת היא גישה מופלאה ליחסים – למעשה היא איך שהייתי רוצה לדבר עם כולם כל הזמן, ויותר מזה היא איך שהייתי שכולם ידברו אלי – והמרחב שהיא יוצרת מקנה לי ביטחון עמוק, שמאפשר לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי.

זכיתי לתמוך בסדנא בה אנשים עשו את הצעדים הראשונים שלהם בדרך הזו. ובחיי לא הרגשתי שהנתינה שלי כל כך משמעותית לכל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר. אני מלא הערכה והכרת תודה לכל האנשים הנפלאים והאמיצים שחלקו איתי את החיים שלהם והכאב שלהם והסכימו לי להחזיק אותם רגע אחד ביחד איתם.

תודה, תודה, תודה

הצלחתי לסקרן אתכם?

הנה סרטון קצר מלא מוזיקה ותמונות רגשיות שמציג את המטרה של תקשורת מקרבת וטעימה מהעקרונות הבסיסיים שלה 

וכאן יש סרטון ארוך (ראשון מסדרה של 4) שבו מי שהמציא השיטה מלמד אותה בצורה מלאה, מרגשת ומעוררת השראה

שלוש הערות לגבי הסרטון הזה:

  1. תסלחו לו על המוזיקה הקיטשית בהתחלה – אפשר להתחיל לשמוע גם מדקה 5 בערך
  2. לאנאליטיים והביקורתיים מבינינו – תסלחו לו על האמירות הגסות והמכלילות כלפי העולם, האדם והתרבות המערבית…. תיאורה זה לא הצד הכי חזק פה – וזה גם לא העניין.
  3. אזהרה – אם תקחו את זה ללב זה ישנה לכם את החיים – בלי צחוק ובלי ציניות, אבל גם בלי לחץ – לא חייבים – לא כולם מתחברים לזה

שמנה על ספה


שמנה על ספה
בפרסומת ל Netflix
נטע ברזילי

זו הפרסומת ואני לא מצליח להחליט מה היא יותר, שוברת לי את הלב או מעצבנת אותי.

עם כל כמה שאני מבין שקשה מאוד לאמנים וכוכבים להתפרנס בארץ…. אני מאמין שיש דרכים יותר טובות (לא יותר קלות) להמיר את ההצלחה לכסף מאשר למכור תודעה כוזבת. ובכל זאת כשגידי גוב ועומר אדם החזירו לתודעה את עוץ לי גוץ לי לא קפצתי מהכיסא.

הסיפור האמיתי כאן מתחיל מזה שאני, כמו כל המדינה, וכמו כל אירופה, ממש אוהב את נטע ברזילי, ומה שאני אוהב בה זה את האהבה והקבלה העצמית הרדיקלית שהיא מנכיחה על הבמה בכזו עצומה. נטע זכתה בארוויזיון כי היא אמרה בכל ההוויה שלה: תאהבי את עצמך כמו שאת ותעשי מה שאת אוהבת – לא משנה כמה רחוקה את מאידיאל היופי או כמה שונה או מוזרה ההופעה שלך והאומנות שלך.

ועכשיו, הדבר הגדול המשמעותי הראשון שהיא עושה מאז הזכייה זה פרסומת לסדרות החופש הגדול של Netflix כשהמסר שהיא מעבירה הוא "זה לגיטימי לא לזוז מהספה" תוך כדי שהיא אוכל פופקורן…

הזמרת שטורפת את העולם, הופכת את עצמה לנערה שמנה שיושבת על הספה ואוכלת פופקורן כל החופש הגדול וחיה את החיים שלה באופן שאול דרך פנטזיות. היא הפכה את ה "תאהבי את עצמך" ל "תתנכרי לעצמך", את "תעשי מה שאת אוהבת" ל "זה לגיטימי לבזבז את החיים שלך ולעשות דברים שיגרמו לך לשנוא את עצמך".

מה שהופך את נטע ברזילי לנטע ברזילי זה שהיא הולכת עם האמת שלה, שרה ומשחקת עם לופר ועומדת על במה, ומאפשרת לאחרים לראות אותה כמו שהיא. מה שהיא אומרת בפרסומת זה שמה שהופך את נטע ברזילי לנטע ברזילי זה שהיא הולכת עם האמת של פרטנר ונטפליקס. היא בגדה ברעיון שהיא בשביל כסף – ואותי מכעיס ומאכזב.

אבל אולי זו האמת של ההייקו הזה. נטע היא כוכבת של ריאליטי . מי שהפך אותה למה שהיא זה הטלוויזיה והריאליטי. ואולי בסוף היא יכולה לשיר I'm not your toy. אבל בפועל היא כלי משחק, והאהבה העצמית שלה היא עוד מוצר בחברת הצריכה.

עומדים באדום

אחת בלילה
כביש ריק ממכוניות
עומדים באדום

יהודים מאמינים, מאמינים שמעגל השנה היהודי הוא ביטוי לטבע העמוק של המציאות – שכל חודש וחג מביא לעולם איכויות ואנרגיה אחרת – בראש השנה יש אנרגיה של התחלה, בפסח יש במציאות עצמה שחרור.

תשעה באב, מביא לשיא את שלושת השבועות של אבלות על חורבן ירושלים והמקדש – וזו תקופה של "פורענות" בה אנשים מתחככים עם המצוקה, הסבל, והמשבר של העולם.

באופן אישי אני כן מחובר ללוח השנה היהודי, ומאמין שהוא מהווה הזמנה והזדמנות לתהליכים עמוקים מאוד ברמה האישית והתרבותית, אבל אני לא מאמין במציאות שלו ומידת האדיקות שלי לדרישות שלו משתנה מאוד. 

ובכל זאת יוצא ש(גם) השנה שלושת השבועות הייתה תקופה מורכבת בבית משפחת גבע – והפעם תשעה באב שחל אתמול הידר לעשות.

כל ההקדמה הזו נדרשה בשביל להגיד שאת  ההייקו הלכאורה בנאלי הזה כתבתי מתוך מחשבה על הדברים שמקשים עלי / עלינו להתקדם בחיים וגם על הכוח של אמונה קולקטיבית לעצב את המציאות הפרטית…

רואים מונדיאל

בחלון חושך
עובדים מול שני מסכים
בשלישי משחק

רואים מונדיאל
עם בירה ודוריטוס
מכלי חרסינה 

קם מהספה
ותולה את הכביסה
זמן מחצית

יושבים ביחד
צועקים כן בקול רם
גול לתוניסיה

ביסלי ובירה
ואז פיצה וגלידה
ואז צרבת

ילד בן ארבע
בחולצה מספר עשר
קפטן של בלגיה

ווידוי…לפני שמונה שנים נטע לימדה אותי לאהוב מודניאל. זה היה במשחק הדרמטי בין גאנה לאורואואי שאם מישהו היה ממציא אותו זה לא היה אמין. רק כשראיתי פדנל מפסופס בדקה ה 120 ומרסק תקוות של יבשת שלמה הבנתי באמת כמה רגשות אנושיים (חלק זעיר מהם שלי) נדחסים לתוך הכדור הקטן הזה והגברים שרודפים אחריו…. 

רק בתואר שני בסוציולוגיה ולימוד מעמיק של טקסים ומשחקים בשביל להבין שמהותה של התרבות היא דחיסה של רגשות אנושיים לתוך טקסים שרירותיים ואם לא היינו יודעים לעשות את לא היינו יכולים לקיים מדינות, כלכלה או אפילו מדע.

ומונדיאל הוא טקס חשוב במיוחד. פעם בארבע שנים העולם כולו מתכנס לטקס גברי שבו בוחנים מי המדינה "הכי…." ובמסגרתו מיליוני גברים בכל העולם מביעים בפומבי (!!!) את כל הרגשות הלאומיים והאישיים שהתרבות לא מאפשרת להם להביע (ולהרגיש?) בשום מקום אחר. אפשר לחשוב עליו כעל שסתום הבטיחות הרגשי של העולם שפעם בארבע שנים שנפתח בשביל לשחרר לחץ.

אז למרות, ובזכות כל ההבנה התיאורטית הזו, כבר שישה שבועות שאני משקיע ערב או שלושה בלהשקיע את עצמי רגשית ב20 גברים שרצים אחרי כדור. ועכשיו רגע לפני הגמר כבר הגעתי לנקודה שאני רוצה את החיים שלי בחזרה…אז אם כל החיבה וההערכה לקרואטיה – בואו ניתן לצרפת לסיים את הסיפור הזה ונחזור לחיים.

מילה על טכניקה

בשיר הראשון – באיזה מריבועי הזכוכית שבשיר מתקיימת המציאות האמיתית ביותר?

תרגיל מילואים

קנו לי טבעול

אבא יחבק
הבטחה בטלפון
מפי המ"פ

(המ"פ שלי (וגם הס' שלה!) היא אישה – שמעתי אותה מדברת עם הילד שלה…)

קנו לי טבעול
לעל האש פלוגתי
אכלתי פרגית

אזעקת אמת

תרגיל מילואים
לא מתחיל כי אין אישור
אזעקת אמת

צפירת אזעקה
קולות נפץ רחוקים
מבזק על פצועים

פנים ברצפה
ואז אוכלים קרטיבים
בצבע אדום

תרגול פתיחה של וריד


חבר נותן יד
לתרגול פתיחה של וריד
דם על המדים


נפגעת דֵמֵה
שוכבת וצוחקת
בשקית גופות


שכפץ וקסדה
באמבולנס ממוגן
דיבורים ציניים

שבועיים אחרי המידברן שוב ירדתי לדרום להפקה גדולה של יומיים וחצי, שוב עם תחפושת, שוב בשביל לפגוש ממד של החיים שלי שתמיד שם אבל לא מאוד נוכח ביום יום – הסכסוך.

כמי שכותב שיר הייקו אחד כל יום אני מאוד רגיש לאמת הגדולה שמאחורי הדברים הקטנים ולכן מספיקים לי ההדמיה של תרגול חובשים בשביל להיות מודע עד כאב לפצועים והמתים העתידיים במעגל האלימות בו אנחנו חיים ולחוסר האונים של הפוליטיקה הישאלית.

אבל הפעם המציאות זימנה לי יותר מזה כשהתרגיל הגדול והמושקע שבשבילו הגעתי פשוט לא התחיל בגלל ירי פצמ"רים מעזה לשטח שבו הוא היה אמור להתקיים. הנפילות הגיעו מספיק קרוב לאזור שבו חיכינו, בחוסר מעש צבאי להפליא, בשביל להפעיל אזעקת צבע אדום.

בסוף ירדנו לבסיס האם שלנו (ממש קרוב לאיפה שהיה המידברן) וקיימנו שם אימון קטן הרבה יותר.

והלקח מכל זה

צבא הוא מציאות פוגענית שנועדה להגן עלינו מפני מציאות פוגענית יותר

Page 5 of 6

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén