fbpx

קטגוריה: מחשבות על החיים Page 2 of 6

אתי מתה באושוויץ

בסוף הספר
אתי מתה באושוויץ
דמעות של הלם

זה לא ספויילר. אני ידעתי את זה כשפתחתי את העמוד הראשון. ועדיין זה הלם.

מי זאת אתי הילסום?

 "אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי, מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו"

אתי הילסום, היא צעירה יהודייה הולנדית שכתבה יומן בין השנים 1941-1943 ומאז שקראתי אותו אני חושב על השואה כ "שישה מיליון ואחת". אחת שמתה שם, אחת שחיה שם בלב חומל שמסרב לכעוס או לשנוא, שמוכן לפחד ולכאוב. אחת שבמילים שלה ובחוויה שלה יש את הפוטנציאל לרפא, לפחות קצת, מהכאב והפחד, הכעס והשנאה שהבאנו משם לכאן ושנארגו כל כך עמוק אל תוך התרבות שלנו…

בעיני זה ספר חובה עבור כל מי שחי בארץ הזו.

רוצים עוד?

מוזמנים לראות את הסרטון הקצר למטה עליה ועל האופן שבו היא נוגעת באנשים

להוריד אסופת ציטוטים שהכינה הרבה מירה רגב >>
(עם קצת עזרה שלי – במסגגרת העבודה המשותפת שלנו בתנועה הרפורמית)

 – אבל הכי טוב זה 

לקרוא את הספר >>

אם משום מה זה לא עובד – אפשר לראות כאן

שתי גרביים בודדות

עדיין לחות
שתי גרביים בודדות
באטב אחד

הבשלה של שיר

במקור, השיר נכתב (וגם נשלח במייל השבועי) כך:

באטב אחד
שתי גרביים בודדות
שלי ושלך

הייקו טוב נכתב על רגע. רגע של תשומת לב מיוחדת, של הכרה והשראה. יחד עם התפיסה הזו באה מידי פעם גם תפיסה שהייקו טוב נכתב ברגע – שיחד עם הזיהוי של השיר במציאות עולות גם המילים המדויקות להביע את מלוא העומק שלו.

בחוויה שלי ברוב המקרים זה לא כך. לוקח לי זמן – משניות ועד דקות ארוכות לעבד את הרגע, לחשוב עליו מכמה זוויות בניסיון להבין מה ברגע משך את תשומת ליבי, מה בו בעצם שירי. ויש שירים שגם אחרי שהם נכתבו לא נחים בתודעה שלי, הרגע שבלב שלהם ממשיך למשוך אל תשומת ליבי. ואז אני ממשיך לבחון אותו ולהסתכל עליו, ולזקק ממנו את השירה.

השיר הזה הוא דוגמה קלאסית לאמירה של באשו ששיר טוב מגלה 7 מ 10 ושיר מצוין מגלה 5 מ 10. בגרסתו הראשונה השיר מתחיל באטב אחד, ומצביע בגאווה על מערכת היחסים שגלומה בגרביים. בשיר השני מערכת היחסים מוצנעת, מקופלת בתוך הגרביים הבודדות, והקשר ביניהם הופך להיות מרומז במציאות הפיזית של האטב.

השיר הופך משיר על זוגיות, לשיר על קשרים אנושיים באופן כללי.


באדום ליד איטליה

טבלת נתונים
באדום ליד איטליה
שש מאות חמישים ואחת

השיר הזה הוא דרמטי מאוד אבל באופן מאוד לא דרמטי. העומק שלו מתחבא דווקא בעובדה שהוא מפר באופן בוטה שניים מהכללים החשובים של ההייקו.

קודם כל הוא לא עומד בפני עצמו. רק בתוך ההקשר של התקופה אפשר להבין שהנתונים המדוברים הם נתוני קורונה, ורק מי שעוקב אחרי הנתונים מבין ששש מאות חמישים ואחת באדום הוא מספר המתים ביום אחד. היום.

השיר מצביע על זה שההקשר של התקופה הוא כל כך דרמטי שהוא נותן משמעות עמוקה להרבה מאוד פרטים קטנים ויום יומיים כמו שיעול, חנות סגורה וילדים בסלון.

דבר שני, שאולי בלט לחלק מכם, הוא החריגה, המאוד חריגה, ממבנה ההברות המסורתי של ההייקו – 5 / 7 / 5. בהתחלה כשכתבתי את השיר עיגלתי את המספר לשש מאות חמישים, בשביל להישאר קרוב יותר למבנה. אבל אז חשבתי על כך שמאחורי ה "ואחת" עומדים חיים של בן אדם אמיתי שהסתיימו היום, עומדת משפחה באבל, עומד צוות רפואי מותש פיזית ורגשית.

השורה האחרונה נמתחת הרבה מעבר לגבולות הז'אנר, כמו שאנחנו וכל העולם יוצאים וחורגים מהתבניות של החיים שלנו. ומה שנכון לנו נכון עוד יותר לאיטלקים, ועוד הרבה יותר לכל מי שיש לו קשר ישיר לכל אחד ואחד מהשש מאות חמישים ואחת מתים האלו.

וכאמור זה רק מהיום.
(אגב – אם תהיתם איפה עוקבים אחרי הנתונים – אז כאן)

מפגש גברים

בשביל עפר
בדרך למפגש גברים
לפני Audi

PresentMAN – ככה נקראה התכנסות הגברים שהתקיימה במרחב אישתר ובה ביליתי סופשבוע מעניין ועוצמתי. היו בו רגע או שניים שבהם הייתי ממש מחוץ לאזור הנוחות שלי (מתוך בחירה מלאה) והמון המון רגעים אחרים שהייתי ממש בתוכו – בסדנאות וטקסים שנוגעים מזוויות שונות בגבריות ומיניות. ביומיים וחצי כתבתי יותר מ 30 שירים – הנה הטובים שבהם.

(שיווה ושקאטי הם ייצוגים של הגברי והנשי בהתאמה שתרבות הניו אייג' שאבה מהמיתולוגיה ההודית).

שלום שיווה

עובר בכוח
דרך שורה של גברים
אל תוך החיבוק

מעגל גברים
גבר חסון במרכז
מתייפח בקול

צורח עליך
אני אהרוג אותך
כאב בגרון

תודה אחי
על האהבה שלך
שפגעה בי

בתוך אוהל
שני גברים מתחבקים
מדברים טנטרה

סדנה על פורנו
מה ניסית לשחרר
בושה או אשמה*

מי לדעתכם
הגבר הכי מושך
ידיים עלי

שלום שאקטי

אחרי יום וחצי שבהם היו רק גברים במרחב, ביום האחרון נכנסו אליו נשים ליום של סדנאות וטקסים משותפים.

יושב מול אישה
מעריץ את הרוך
מגולם בגוף

מבט בעיני
במעט מאוד מילים
את רואה אותי

מצח ברצפה
משתחווה לאישה
שיווה לשאקטי

עומד זקוף
אישה משתחווה לי
שאקטי לשיווה

*כוכבית

את השיר על סדנת הפורנו חשוב לי להסביר. לא הייתי בסדנה כי לשמחתי זה (כבר) לא עולם שמעסיק אותי. השיר הוא על שיחה מעניינת עם מי שהעביר את הסדנה – שאמר לי בין השאר שהמטרה שלו היא לשחרר את האשמה סביב פורנוגרפיה. אחת ההבחנות הכי חשובות שלמדתי מ Brene Brown היא בין אשמה לבושה. אשמה אומרת לנו – "עשיתי משהו לא בסדר". זה רגש חשוב ומיטיב כי הוא גורם לנו לצמצם את הפער בין החיים שלנו לערכים שלנו. בושה לעומת זאת אומרת לנו "אני לא בסדר" – והיא הכוח המניע מאחורי התמכרויות, אלימות וכנראה רוב הזוועות בעולם הזה. בעקבות השיחה שאלתי את עצמי  – כמה במרחבים אלטרנטיביים שבהם עושים עבודה חשובה מאין כמוה של לשחרר את הבושה, מוותרים לפעמים יחד איתה גם עם על האשמה?

אמת עירומה

בעיניים סגורות
גברים מדברים על מין
בעירום מלא

הסדנה "אמת עירומה" הייתה משמעותית כל כך עבורי שהקדשתי לה פוסט נפרד.

סקרנים?

מזומנים לקרוא עוד על PresentMAN

ועוד על אישתר

מדברים על מין

בעיניים סגורות
גברים מדברים על מין
בעירום מלא

בסוף השבוע שיש לי כל כך הרבה להגיד עליו שכתבתי בו יותר מ 30 שירים. עוד על זה בסוף.

הפוסט הזה מוקדש לסדנה אחת מתוך סוף השבוע הזה "אמת עירומה". אני מודה שכשנכנסתי לא הבנתי שהשם יהיה כל כך לא מטאפורי. מה קרה בסדנה הזו? זה התחיל במעגל של גברים בכיסוי עיניים וסביבו מעגל של נשים גם הן בעיניים מכוסות. ואז גיא אריאלי וקרן כהן רייפמן שהנחו את הסדנה הציעו לכל המשתתפים להוריד את הבגדים ואיתם את הבושה ואת ההגנות, ואז הזמינו את הגברים לספר על המיניות שלהם.

הסיפור שלך
שוב כיסוי העיניים
נרטב מבפנים

השיר הזה משקף את העוצמה של החוויה הזו עבורי ועבור אחרים. של מי הסיפור? אנחנו לא יודעים. אנחנו לא רואים, רק שומעים, ועם זאת אנחנו מרגישים. הבד הרטוב הוא עדות עדינה לכאב עמוק ונסתר שבו נגע הסיפור. שוב. כי לא זה סיפור אחד, אלא אחד ועוד אחד ועוד אחד. זה הסיפור שלי. זה הסיפור שלך.

אחרי שנגמרו הסיפורים של הגברים ניתן זמן לנשים לחלוק את החוויה שלהן להקשיב לגברים.

סולחת לאבא
שעזב בגיל שש
אישה בת שלושים

המלצת קריאה

אם משהו בפוסט הזה נוגע בכם ועושה לכם חשק לחקור את קצת את האופן המופלא והכאוב שבו מיניות מתבטאת בעולם אני רוצה להמליץ לכם על ספר חדש, מעניין ומרגש בשם "זקופים – גברים מדברים מיניות" שהוא "בן הזוג" של הספר המעניין ומהמרגש לא פחות "ערות – נשים מדברות מיניות" שיצא לפני שלוש שנים בערך (הם לא ביחסים מונוגמיים. במקביל לזקופים יצא גם "מתעוררים – גברים מדבירם מיניות" שאותו עוד לא קראתי).

נו…אז איפה היית בסופ"ש?

בהתכנסות גברים שנקראה PresentMAN – במרחב מעניין שנקרא אישתר. את המיטב מ 30 השירים שכתבתי שם אפשר לקרוא כאן

עיר בעוצר

עיר בעוצר
אחת עשרה מיליון איש
מדפים ריקים

עיר בעוצר
אנשים עם מסכות
וירוס בחדשות

המסכות מגנות על דרכי הנשימה. החדשות נכנסות דרך העיניים והאונזיים ישר לתודעה.

הוירוס בלתי נראה. רוב המוחלט של האנשים לא יבואו איתו, או עם האנשים שנדבקו ממנו במגע – הם רק יראו אותם בחדשות. הוירוס מתקיים עבורנו ברמה מאוד מופשטת ומרחוקת (ונקווה שכך זה ישאר), ויחד עם זאת לא פחות אמיתית מהמציאות הקונקרטית.

את הנקודה הזו העברתי בהרחבה בפוסט אחר על קסאמים

המלאכים של ווהאן יוצאים להציל מהנגיף


נשים עונות

פוסט על לואיס סי קיי
נשים עונות בתגובות
גברים בפרטי

"אין מחילה מפמיניסטיות"

ככה כתב לי בפרטי חבר, בתגובה לפוסט על לואיס סי קיי שבו תמכתי בניסיון שלו לחזור להופיע. את התמיכה הזו נימקתי בזה שאני מעריך את ההתנצלות שלו, למרות שאני מודע לכך שהיא ממש לא מושלמת, ומבין את ומזדהה עם המחאה כנגדו.

בתגובות לפוסט בפייסבוק התנהל דיון, ברוח טובה בסך הכל, שבו כמה מידידותיי הביעו התנגדות לעמדה הזו, ולהייקו שכתבתי מציטוט מההופעה (שהמשמעות שלו כנראה אבדה קצת בתרגום).

הדיון ברף הסליחה היה מעניין, אבל מה שהפתיע וריתק אותי הוא דווקא הדיונים, שניהלתי בהודעות פרטיות עם שלושה מחברי. אחד אמר שלא תהיה מחילה, לא ללואיס ולא לי, השני אמר שהוא אוהב את מה שכתבתי אבל לא עושה לי לייק בגלל חשש מהנשים בסביבה שלו, והשלישי כתב (בוואטסאפ של החברים) שהוא חווה את "רמת הזהירות וההזדהות" שבה נכתב הפוסט כעמדה אליה נדחקתי בניגוד לרצוני וכהשתקה של שיח גברי.

להתייחס לכל תגובה בנפרד יהיה ארוך מידי (אני כן רק אגיד, שהזהירות וההזדהות הן לגמרי מרצוני), אבל כמשורר הייקו שמזהה אמיתות גדולות בפרטים קטנים, התגובות האלו לימדו אותי המון. שלושת הגברים אמרו לי בצורות שונות "זה מסוכן להתווכח עם פמיניסטיות", ולראייה הם אמרו את זה בפורמט שפמיניסטיות לא יוכלו לשמוע.

מה אני חושב על זה

זו כמובן לא פעם ראשונה שאני שומע את האמירה זו אבל התגובות גרמו לי לחשוד שהיא הרבה יותר רווחת ועמוקה משאני משער. וכבר הרבה ימים שאני הולך איתה ומנסה להבין מה אני חושב עליה ואיפה היא פוגשת אותי – והגעתי למסקנה שאני ממש לא מזדהה איתה. אבל גם ממש כן.

אני לא חושש משיח פמיניסטי פשוט כי אני פמיניסט, ולא רק בקטע של "ברור שלכולם מגיע שוויון זכויות (כי כולנו אותו סובייקט אוניברסאלי רציונאלי ועאלק מופשט ותכלס גברי אירו-צטנרי – מה??? שאלו אותי על ננסי הרסטוק).

ובכל זאת יש מקומות שבהם אני ממש מרגיש לא בנוח עם שיח פמיניסטי כי אני חווה אותו ככל כך אלים ואטום, ומרגיש שהוא יוצא כנגדי כגבר, לא משנה כמה פמיניסט אני אהיה.

והאמת שניסיתי לבאר את כל אחת מהעמדות האלו, באופן שיאפשר לגברים להבין טיפה יותר טוב נשים פמיניסטיות, ולנשים להבין טיפה יותר טוב גברים אנטי פמיניסטיים, כי זה מה שהכי הייתי רוצה כגבר פמיניסט. אבל זה אבל זה יצא לי ארוך ותיאורטי ומאוד לא הייקו.

אז בסוף אין לי אלא להודות שזו שיחה מאוד מורכבת, ומאוד טעונה רגשית, גם בשבילי. הלוואי והיא תוכל להתקיים, בלי פחד ובלי האשמות.

טיוטה של פוסט על
שיח מגדרי מורכב
כותב ומוחק

Black Friday

על שלט חוצות
לבן על גבי שחור
מבצע מטורף 

Black Friday – יום שישי השחור

אם לא הייתם יודעים והייתם צרכים לנחש מה קורה ביום הזה, מה הייתם אומרים? ואם היו אומרים לכם שאנשים בכל העולם משתגעים, שקורים דברים מטורפים, מה הייתם מדמיינים? אני מדמיין אסון נוראי, טבח המוני, או אנשים קופצים מהגג.

כמות הפרסומות שראיתי, המיילים וההודעות שקיבלתי, שבהם חברת הצריכה מתחננת שאני אקנה דברים שאין לי צורך בהם במחירי רצפה הייתה מוגזמת לחלוטין. זה הזכיר רעיון של מרקס שמדינות קפיטליסטיות נכנסות פעם בכמה זמן לפסיכוזה ויוצאות למלחמה רק בשביל להשמיד עודפי תוצרת כך שיווצר מחסור שימשיך את הייצור. 

תהיתי האם עכשיו כשמלחמות פחות באופנה, אז השוק נכנס לפסיכוזה, וזורק את עודפי הייצור על הצרכנים תוך שיווק אגרסיבי שמכניס אותם לפסיכוזה של קניות. יותר מהסבר מה שאני רוצה להגיד זה שיש לי תחושה שמשהו רע קורה ביום הזה. בעיני אם יש משהו מטורף במבצעים זה כמות הזמן והאנרגייה שאנחנו כתרבות מבזבזים בשביל לחסוך מאות, עשרות ולפעמים פשוט שקלים בודדים, סכומים שאין להם משמעות אמיתית בחיים של רובנו.

בדואר נכנס
עשרות מבצעי Black Friday
שלא נקראו

מחשבות על צרכנות

שלא תחשבו שאני בז לתרבות הצריכה. אני ממש מושקע בפרויקט של להמיר כסף באושר. אבל דווקא בשביל למקסים את האושר שאני מפיק מכסף אני לרוב מעדיף לקנות דברים במחיר מלא*. למה? משתי סיבות. 

הראשונה היא שככה אני מבהיר לעצמי שאני לא קונה דברים חסרי משמעות, או מתפשר על מה שחשוב לי, משיקולים חיצוניים של "הזדמנות". אני קונה שמצאתי משהו שאני משמעותי שאני רוצה. השנייה היא שככה אני תומך, ומוכיר תודה לאנשים ולחברות שמייצרים ומאפשרים את הקיום בשוק של הדברים המשמעותיים שאני רוצה. ואם זה לא משמעותי אז אני לא רוצה את זה לא במבצע ולא בחינם. (נכון, זה קצת פשטני ובין השחור לבן הזה יש הרבה אפור וחוסר וודאות אבל כעקרון מנחה זה משרת אותי היטב).

*כוכבית

אם חשוב לכם לדייק את העקרון של לקנות במחיר מלא… 

יש הרבה דברים שאני יודע שתהיה להם משמעות בחיים שלי אבל המחיר שלהם נראה לי מופרך ביחס לתועלת שלהם (לדוגמה -happy socks, או מכונית חדשה). הם נכנסים או לרשימת המתנות שבהזדמנות המתאימה אני מפרגן לעצמי / מבקש (תודה אבא ואמא על הגרביים!), או לרשימת הדברים שאני מסתדר נפלא בלעדיהם (תודה לטויוטה 2003 שנוסעת נהדר מנקודה A לנקודה B).

לואי סי קיי

לפני המופע
האיצטדיון מתמלא
רחש הקהל

עומדים על במה
כסא ומיקרופון
באור הזרקור

צוחקים בקול רם
חמשת אלפים איש
מול לואי סי קי

הקטע עם מין
לכל אחד יש קטע
את שלי יודעים

בסוף המופע
אורות רכים נדלקים
ים של אנשים

אז הלכתי להופעה של לואי סי קיי וצחקתי. ממש. (נגיד מההצעה שלו למסיבת העיתונאים של אלוהים שבה הוא אומר – למה אתם לא מזיינים את החיות? עשיתי אותם בשביל שתזיינו אותם! מה? אתם אוכלים אותם????? גועל נפש!) היכולת שלו להסתכל על החיים מנקודת מבט לא טריוויאלית הופכת אותו לכמעט פילוסוף. הצורך שלו לזעזע אנשים, הופך אותו לדי מזעזע אבל גם למצחיק מאוד.

רוב השירים, כמו ששמתם לב, הם על החוויה המיוחדת של לחלוק אירוע תרבות עם עוד אלפי אנשים.

אבל אחד הרביעי, שהוא סוג של ציטוט מהמופע, מתייחס להטרדות המינית שלו… נושא שהוא העלה לבמה באופן חשוף וכנה ומעורר הערכה. זו גם הסיבה שעם כל המודעות המגדרית, וכל התמיכה שלי במאבקי metoo#, החלטתי ללכת למופע.

בניגוד לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר שהואשמו בהטרדה מינית לואיס סי קיי לא התנגד, ולא תקף חזרה. הוא הודה, התנצל ושילם מחיר משמעותי. אולי הוא היה יכול לעשות יותר. (למשל לעבור תהליך עמוק ומשמעותי עם הסיפור שלו, ולחלוק אותו עם העולם באופן שיעזור לגברים נוספים לא להטריד, או לפחות לקחת אחריות. אבל זה אוטופי). במקום שהתרבות שלנו נמצאת בו היום ההודאה וההתנצלות הן כל כך יוצאות דופן ולא מובנות מאליהן, שמגיע לו המון קרדיט עליהן.

אז יחד עם זה שאנחנו מוקיעים מהחיים הציבוריים אנשים שהתנהגו בצורה פוגענית אני חושב שיש מקום גם לאפשר לאנשים שלוקחים אחריות על המעשים שלהם, לשלם את המחיר ולחזור לחיים הציבוריים.

אומנות דיגיטלית

אורות העיר
מאחורי החומה
אורות מקרנים

פנים על מסך
מתבהרות לרגע
ושוב מתעוותות

השבוע הלכנו לפסטיבל ZERO ONE – לאומנות דיגטלית שהתקיים במגדל דוד, שהיה חוויה אסטטית ומעניינית – מוזמנים להסתכל למטה על התמונות שהעליתי באינטסגרם.

הניגוד בין המרחב העתיק למייצגים הטכנולוגיים הדגיש את הניגודים ממנה מורכבת ירושלים ואולי החברה הישראלית כולה. השיר הראשון מנסה להביע משהו מהרעיון הזה.

השני מתאר את המייצג העוצמתי ביותר לדעתי – הופעה חיה שבה האמן  Freeka Te ישב על מה מול מצלמה והקרין על מסך ענק צילום ווידאו של הפנים שלו תוך כדי שהוא מעוות אותם דרך מגוון רחב של פילטרים, כולל כאלה שמתרגמים את המידע לצלילי באסים בעוצמה שקשה להכיל. החוויה הייתה לא נעימה, לא בעין ולא באוזן, אבל היא נתנה לי תחושה חזקה של נפש שכלואה בייסורים בתוך המדיה דיגיטלית ומנסה לשווא להיחלץ ממנה.

יצאתי ממנו בשאלה האם, או עד כמה, ככה נראים החיים שלי ושל האדם בכלל במאה העשרים ואחת.

https://www.instagram.com/p/B5cMnFVlyWs/

Page 2 of 6

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén