גבר עומד דום
נורית לרנר
מול מצבה צבאית
שעליה שמו
את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.
יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.
אחרי הצפירה
אפרת ששון
מדברים על הבשר
ליום העצמאות
מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.
אחרי האירוע
דותן ברמן
עם הרגל הקטועה
סיר בולונז
השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.
יום הזיכרון
סיון מדליון
חולקת עם אחות שכולה
שוקולד מריר
השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.
הייקו בהשראת יום השואה
את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.
יום יפה
רותם ויצמן
יזכור בבית קברות
מול רכבת משא
מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?
מאות נעליים
דורית לרמן
יתומות של יהודים
גדת הדנובה
השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.
מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר – לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.
שלוק מהתה
אוריה ליבוביץ-שמריה
הבוקר גרוע מאושוויץ
מספר על היד
השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה, והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:
"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר. זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית'
