ענף שקדיה
בידי התיירים
נרטב בגשם
הגשם לא שופט ויורד שווה בשווה על השקדיות והענפים שנותקו מהן. אבל רק את השקדיות הוא יזין אחרי שיפלו כל הפרחים…
שיר ראשון שכתב שחר, שכזכור הוא בן ארבע וחצי, בתגובה לשיר שלי – שבגרסת המקור התייחס לשבת בבוסתן ולא לגשם!
הלכנו לבוסתן
ליד התיירים
יורד גשם
צלי נופל
על החומה שאתמול
הלכתי בצילה
—
היו לי כל מיני פרשנויות על השיר הזה – על חומות פנימיות ואור שנעלם מאחוריהן וחוזר. והיו אחרות על איך דברים נראים אחרת בשקיעה ובזריחה, ונוכח התחלה וסוף, לידה ומוות.
אבל אז הבנתי שהשיר לא באמת מחזיק שום דבר מזה ושאני לא יודע מה הוא באמת מחזיק. רק את זה שאתמול לפנות ערב הלכתי בצל של החומה והבוקר אותה חומה עמדה בצל שלי שזז לאורכה – ושזה רגע פואטי שראוי לשיר.
—
השקיעה והזריחה
הן גם נקודות מבט
בין אדמת הבוץ
לכחול השמיים
גדר התיל
—
עולה למעלה
דרך טיפות הגשם
עשן ארובה
—
מכסה מנוע
שקד נופל מהעץ
צליל המתכת
—
שלושת השירים עוסקים בנושא שהוא חביב עלי עד מאוד: היחסים המורכבים שבין טבע ותרבות… ואני אציע שאלה על כל אחד מהם שאולי תאיר קצת את הפרשנות שלו:
האם יש באמת הפרדה בין הגבוה והנעלה לבין הנמוך והנחות? ואם זה רק יצירה שלנו – באיזה צד של ההפרדה הזו נמצאת גדר התיל?
האם הארובה שייכת לבקתה ביער, או למפעל פטרוכימי? אולי לשניהם? מה מהאדם מתעלה לשמים למרות הגשם?
כמה זמן מהדהד צליל המתכת? וכמה מהדהד צליל המים מהקפיצה ההיא של הצפרדע לבריכה העתיקה?
חצות הלילה
שמתי שעון לשבע
בעוד שש שעות
זמן הוא המצאה שרירותית כל כך, עובדה שאנחנו נחשפים אליה בעוצמה פעמיים בשנה עם הזזת השעון. מדהים כמה מהר אנחנו מתרגלים להאמין שהזמן הוא באמת מה שמראה השעון.
רצפת מספרה
ערימת שיער גדולה
במראה נעם
Powered by WordPress & Theme by Anders Norén