קצף לבן
סביב החיבוק שלנו
גלים נשברים
קטגוריה: טבע ותרבות Page 4 of 8
כיסוי הקבר
מתוך העפר עולה
עננת אבק
כיסוי הקבר הוא התהליך שבו ממלאים בחזרה את הבור באדמה ועפר לאחר הורדת המת לתוכו. הרוב המוחלט של העפר יורד אל הבור, נאמן לחוקיות הבלתי נמנעת של החור והכבידה.
אבל מיעוט קל מהעפר מתנתק, נישא על גבי חוקיות של תנועה ואוויר – נמלט מהקבר. הוא עולה כאבק ומתפזר על הסביבה והנוכחים.
כך הם חייו של כל אדם. חלק דק מן הדק שלהם חומק מן המוות ונישא על ידי הסביבה הפיזית והחברתית. בתוך הלוויה, שבה הייתי די שבור (מסיבות שלא קשורות לנפטר, שאותו הכרתי באופן שטחי בלבד), המחשבה הזו עודדה אותי מאוד והזכירה לי את היופי הפואטי שמסתתר בכל פינה ולמה אני כותב הייקו ביום.
שדה אבטיחים
חמנית אחת גדולה
ראשה שמוט
"על הארץ הוא גדל" – שדה אבטיחים הוא מישור רחב ונמוך. מה עושה בו חמנית אחת גדולה? לא ברור – אבל מה שבטוח זה שהיא היא מתנשאת כמטר מעליו.
בניגוד נפלא להתנשאות, הראש שלה שמוט – פונה חזרה מטה אל האבטיחים . הצורה שלהן, ואולי גם העונה שלהן, הן רק תזכורות רחוקות לשמש, שפרח החמנית מפורסם במעקב שלו אחריה.
את השיר הזה ניתן לפרש בכל כך הרבה דרכים – אבל הפעם אני אחלוק אחת אישית. משהו בתמונה הזו, אולי השדות של עמק יזרעאל שבו ראיתי אותה ביום שישי האחרון, גורם לי לחשוב על הנער שהייתי בעיקר בתחילת התיכון – על התחושה שהייתה לי שאני בו זמנית מורם מעם אבל אבל גם זר ולא שייך ורק רוצה להיות שייך וחלק.
לקח לי המון למצוא את חברי החמניות, וללמוד להרים את הראש אל השמש. אולי יום אחד אני ארגיש לגמרי בנוח גם בין האבטיחים.
יש לכם קריאה אחרת של השיר – אני אשמח לשמוע
חלון הרכב
דרך בין השדות
פתוחה לרגע
נתוני היום
מספר בדיקות קורונה
הילד שלי
איך מגשרים בין הסטטיסטיקה למציאות, בין המספרים לחוויה, בין ההבנה לאהבה?
בשיחת זום
המנהלת מודיעה
כולם בבידוד
אם אתם מהאנשים ששומעים חדשות אולי שמעתם שסגרו את בית הספר הניסויי בקרית יובל בירושלים בעקבות מורה שהתגלתה, לגמרי במקרה, כחולה מאומתת (ללא כל תסמינים). בבית הספר הניסויי יש גם גנים ואל אחד מהם שחר הולך בימים כתיקונם.
אז היום במקום ללכת לגן הוא נסע עם אבא שלו לעשות בדיקת קורונה.
סרבל לבן
ופנים מכוסות
יד עם מטוש
—
מסיכת פה
ומגן פנים שקוף
עיניים טובות
ומשם חזר מיד הביתה למציאות של שבוע בבידוד.
ילד מסתכל
על הבריכה של השכנים
דרך סורגים
—
בבידוד בית
משפחה רוקדת
על המרפסת
אווזי הבר
שוב בדרכם הביתה
החיבוק שלך
השיר הזה לא מובן. אבל הוא יהיה קצת יותר מובן עוד מעט. קריאה של השירים שלי מהשבועיים האחרונים שבהם אני כמעט רק בבית הראתה לי כמה הבידוד הזה גרם לשירה שלי להתכנס, להפוך למאוד אישית ופרטית.
אז השבוע במקום להתנגד לזה אני רוצה לחלוק איתכם משהו מהעולם הפרטי שלי, וזה את אחד השירים המרגשים ביותר שאני מכיר. השבוע יצא לי לחלוק אותו עם נטע ברגע שחוותי קושי גדול. תקראו את השיר, ואז שוב את ההייקו.
Wild Geese | Mary Oliver
You do not have to be good.You do not have to walk on your knees
for a hundred miles through the desert repenting.
You only have to let the soft animal of your body
love what it loves.
Tell me about despair, yours, and I will tell you mine.
Meanwhile the world goes on.
Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain
are moving across the landscapes,
over the prairies and the deep trees,
the mountains and the rivers.
Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,
are heading home again.
Whoever you are, no matter how lonely,
the world offers itself to your imagination,
calls to you like the wild geese, harsh and exciting –
over and over announcing your place
in the family of things.
—
אווזי הבר
שוב בדרכם הביתה
החיבוק שלך
התקופה הזו מזמנת אין ספור רגעים קטעים שמקפלים בתוכם את הדרמה הענקית של העולם. במהלך השבוע אני מלקט אותם עם תמונות ומעלה לאינסטגרם. הנה מיטב הרגעים של השבוע, נקיים מפרשנות.
שמונה בבוקר
פותר תרגילים בחשבון
ילד בפיג'מה
—
נוסע למשרד
איפה שתמיד הפקק
רגל על הגז
—
שלט חוצות
עוד פרסומת לאירוע
שכבר לא יקרה
—
עשר בבוקר
בחניון של המשרד
מכונית אחת
—
מסדרון שומם
עדיין על התקרה
קישוטי פורים
—
בוקר של אביב
זקן בודד ברחוב
מריח פרח
—
עולה מעבר
לגדר החיה
צחוק ילדים
—
בבית הקפה
יושבים על הכיסאות
עוד כיסאות
—
תחת השמים
במרחק של שני מטרים
תפילת ערבית
—
פרחים בשדה
עננים חולפים מעל
הדסה עין כרם
טבלת נתונים
באדום ליד איטליה
שש מאות חמישים ואחת
השיר הזה הוא דרמטי מאוד אבל באופן מאוד לא דרמטי. העומק שלו מתחבא דווקא בעובדה שהוא מפר באופן בוטה שניים מהכללים החשובים של ההייקו.
קודם כל הוא לא עומד בפני עצמו. רק בתוך ההקשר של התקופה אפשר להבין שהנתונים המדוברים הם נתוני קורונה, ורק מי שעוקב אחרי הנתונים מבין ששש מאות חמישים ואחת באדום הוא מספר המתים ביום אחד. היום.
השיר מצביע על זה שההקשר של התקופה הוא כל כך דרמטי שהוא נותן משמעות עמוקה להרבה מאוד פרטים קטנים ויום יומיים כמו שיעול, חנות סגורה וילדים בסלון.
דבר שני, שאולי בלט לחלק מכם, הוא החריגה, המאוד חריגה, ממבנה ההברות המסורתי של ההייקו – 5 / 7 / 5. בהתחלה כשכתבתי את השיר עיגלתי את המספר לשש מאות חמישים, בשביל להישאר קרוב יותר למבנה. אבל אז חשבתי על כך שמאחורי ה "ואחת" עומדים חיים של בן אדם אמיתי שהסתיימו היום, עומדת משפחה באבל, עומד צוות רפואי מותש פיזית ורגשית.
השורה האחרונה נמתחת הרבה מעבר לגבולות הז'אנר, כמו שאנחנו וכל העולם יוצאים וחורגים מהתבניות של החיים שלנו. ומה שנכון לנו נכון עוד יותר לאיטלקים, ועוד הרבה יותר לכל מי שיש לו קשר ישיר לכל אחד ואחד מהשש מאות חמישים ואחת מתים האלו.
וכאמור זה רק מהיום.
(אגב – אם תהיתם איפה עוקבים אחרי הנתונים – אז כאן)
ברק השמים
על רחבה שוממה
אולם אירועים
—
חוזר הביתה
עם עגלת שוק מלאה
רחובות ריקים
—
נעלי בית
נינוח על הספה
שיחת עבודה
—
בסלון קטן
ליד שולחן האוכל
כיסא משרדי
—
וואטסאפ של הגן
הזמנה ליום הולדת
קישור ל ZOOM
—
בשיחת ה ZOOM
הגננת מדברת
ילדים על mute
—
רצפת החדר
מכוסה צעצועים
סוף יום עבודה
—
שבת בעין כרם
כל המסעדות סגורות
רקפות פורחות
הייקו ביום – פעם ביום
למעט אחד אחד את כל השירים האלו העליתי כסטורי לאינטגרם בליווי תמונה מתאימה. אז אם אתם זורמים באינטסה אתם מוזמנים להיכנס ולראות – את ההייליטס. אבל אם אתם לא…
אני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצה בוואטספ שב אני אשתף את השירים עם התמונות – בתקווה שזה יהיה הייקו ביום. נראה לי שהתקופה הזו דורשת השראה במנות תכופות יותר.
אם זה מתאים לכם – מוזמנים להצטרף כאן >>
(זו רשימת תפוצה – אז אין בה חפירות – רק השירים, לכל היותר אחד ביום).
בערב פורים
שקדייה בחצר
פרחים אחרונים
שמש של חורף
תריס מרפסת עולה
ניצני שקד