קטגוריה: בורגנות – עבודה וצרכנות Page 5 of 8

על שלט חוצות
לבן על גבי שחור
מבצע מטורף 

Black Friday – יום שישי השחור

אם לא הייתם יודעים והייתם צרכים לנחש מה קורה ביום הזה, מה הייתם אומרים? ואם היו אומרים לכם שאנשים בכל העולם משתגעים, שקורים דברים מטורפים, מה הייתם מדמיינים? אני מדמיין אסון נוראי, טבח המוני, או אנשים קופצים מהגג.

כמות הפרסומות שראיתי, המיילים וההודעות שקיבלתי, שבהם חברת הצריכה מתחננת שאני אקנה דברים שאין לי צורך בהם במחירי רצפה הייתה מוגזמת לחלוטין. זה הזכיר רעיון של מרקס שמדינות קפיטליסטיות נכנסות פעם בכמה זמן לפסיכוזה ויוצאות למלחמה רק בשביל להשמיד עודפי תוצרת כך שיווצר מחסור שימשיך את הייצור. 

תהיתי האם עכשיו כשמלחמות פחות באופנה, אז השוק נכנס לפסיכוזה, וזורק את עודפי הייצור על הצרכנים תוך שיווק אגרסיבי שמכניס אותם לפסיכוזה של קניות. יותר מהסבר מה שאני רוצה להגיד זה שיש לי תחושה שמשהו רע קורה ביום הזה. בעיני אם יש משהו מטורף במבצעים זה כמות הזמן והאנרגייה שאנחנו כתרבות מבזבזים בשביל לחסוך מאות, עשרות ולפעמים פשוט שקלים בודדים, סכומים שאין להם משמעות אמיתית בחיים של רובנו.

בדואר נכנס
עשרות מבצעי Black Friday
שלא נקראו

מחשבות על צרכנות

שלא תחשבו שאני בז לתרבות הצריכה. אני ממש מושקע בפרויקט של להמיר כסף באושר. אבל דווקא בשביל למקסים את האושר שאני מפיק מכסף אני לרוב מעדיף לקנות דברים במחיר מלא*. למה? משתי סיבות. 

הראשונה היא שככה אני מבהיר לעצמי שאני לא קונה דברים חסרי משמעות, או מתפשר על מה שחשוב לי, משיקולים חיצוניים של "הזדמנות". אני קונה שמצאתי משהו שאני משמעותי שאני רוצה. השנייה היא שככה אני תומך, ומוכיר תודה לאנשים ולחברות שמייצרים ומאפשרים את הקיום בשוק של הדברים המשמעותיים שאני רוצה. ואם זה לא משמעותי אז אני לא רוצה את זה לא במבצע ולא בחינם. (נכון, זה קצת פשטני ובין השחור לבן הזה יש הרבה אפור וחוסר וודאות אבל כעקרון מנחה זה משרת אותי היטב).

*כוכבית

אם חשוב לכם לדייק את העקרון של לקנות במחיר מלא… 

יש הרבה דברים שאני יודע שתהיה להם משמעות בחיים שלי אבל המחיר שלהם נראה לי מופרך ביחס לתועלת שלהם (לדוגמה -happy socks, או מכונית חדשה). הם נכנסים או לרשימת המתנות שבהזדמנות המתאימה אני מפרגן לעצמי / מבקש (תודה אבא ואמא על הגרביים!), או לרשימת הדברים שאני מסתדר נפלא בלעדיהם (תודה לטויוטה 2003 שנוסעת נהדר מנקודה A לנקודה B).

לפני המופע
האיצטדיון מתמלא
רחש הקהל

—

עומדים על במה
כסא ומיקרופון
באור הזרקור

—

צוחקים בקול רם
חמשת אלפים איש
מול לואי סי קי

—

הקטע עם מין
לכל אחד יש קטע
את שלי יודעים

—

בסוף המופע
אורות רכים נדלקים
ים של אנשים

—

אז הלכתי להופעה של לואי סי קיי וצחקתי. ממש. (נגיד מההצעה שלו למסיבת העיתונאים של אלוהים שבה הוא אומר – למה אתם לא מזיינים את החיות? עשיתי אותם בשביל שתזיינו אותם! מה? אתם אוכלים אותם????? גועל נפש!) היכולת שלו להסתכל על החיים מנקודת מבט לא טריוויאלית הופכת אותו לכמעט פילוסוף. הצורך שלו לזעזע אנשים, הופך אותו לדי מזעזע אבל גם למצחיק מאוד.

רוב השירים, כמו ששמתם לב, הם על החוויה המיוחדת של לחלוק אירוע תרבות עם עוד אלפי אנשים.

אבל אחד הרביעי, שהוא סוג של ציטוט מהמופע, מתייחס להטרדות המינית שלו… נושא שהוא העלה לבמה באופן חשוף וכנה ומעורר הערכה. זו גם הסיבה שעם כל המודעות המגדרית, וכל התמיכה שלי במאבקי metoo#, החלטתי ללכת למופע.

בניגוד לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר שהואשמו בהטרדה מינית לואיס סי קיי לא התנגד, ולא תקף חזרה. הוא הודה, התנצל ושילם מחיר משמעותי. אולי הוא היה יכול לעשות יותר. (למשל לעבור תהליך עמוק ומשמעותי עם הסיפור שלו, ולחלוק אותו עם העולם באופן שיעזור לגברים נוספים לא להטריד, או לפחות לקחת אחריות. אבל זה אוטופי). במקום שהתרבות שלנו נמצאת בו היום ההודאה וההתנצלות הן כל כך יוצאות דופן ולא מובנות מאליהן, שמגיע לו המון קרדיט עליהן.

אז יחד עם זה שאנחנו מוקיעים מהחיים הציבוריים אנשים שהתנהגו בצורה פוגענית אני חושב שיש מקום גם לאפשר לאנשים שלוקחים אחריות על המעשים שלהם, לשלם את המחיר ולחזור לחיים הציבוריים.