fbpx

קטגוריה: שיר עם פירוש Page 3 of 4

לוגו כהייקו

עשר נקודות
כמעט ולא מסתירות
רקע לבן

הלוגו  החדש של הייקו ביום (ובעצם כל לוגו) הוא בעצמו סוג של הייקו. בתוך הפשטות שלו הוא מקפל עולם שלם של משמעות – שחשוב לי לפתוח ולהסביר. אז ברשותכם אני אסביר.

הלוגו בנוי מנקודות שמסודרות במבנה ההברות של הייקו: שורה קצרה, ארוכה ושוב קצרה. הדקדקנים מביניכם ירימו גבה ויגידו, אבל המבנה של הייקו הוא 5/7/5, ובלוגו יש 3/4/3.

זה נכון. ניסיתי את המבנה המלא וזה נראה הרבה פחות טוב – עמוס, לא סימטרי ולא אסתטי. מבנה ההברות, ובכלל החוקים של כתיבת ההייקו הם בשבילי מסגרת שמחזיקה מהות. והמסגרת חשובה מאוד, ולכן היא בלוגו. אבל במקום שבו היא מתנגשת עם המהות, אני בוחר במהות.

הפרטים הקטנים

המהות של ההייקו היא העומק והמשמעות שמתחבאים בפרטים הקטנים של החיים.

נקודות שחורות במרחקים שווים הם כמו שגרת היום יום. זהים וסתמיים. אבל כאשר מסדרים אותן במבנה הן פתאום יוצרות מרחב. 

בתוך המרחב הזה שתי נקודות בולטות – אחת הצידה, ואחת בצבע כתום. הן שוברות את הסימטריה ויוצרות משהו אחר ומסקרן.

וזה מה שעושה הייקו – לוקח פרטי היום יום הבנאליים ומסדר אותם באופן שנותן להם משמעות חדשה, כזו המחברת אותם ואותנו למרחבי החיים שבהם הם, ואנחנו מתקיימים.

הדקדקנים באמת

כששלחתי את ההסבר של הלוגו ברשימת התפוצה קיבלתי חזרה תגובה משני אנשים שונים שהאירו את עיני למה שאפילו אני לא ראיתי.

אם סופרים גם את הרווח שבין כל שתי נקודות, או, כמו בניסוח מדהים של יובל, את הנקודות הלבנות, מתקבל בדיוק מבנה ההברות של ההייקו – 5/7/5.
(אם זה לא ברור – וגם לי זה לא היה ברור בהתחלה – בשורה הראשונה יש שלוש נקודות וביניהן שני רווחים – יחד זה חמש…)

וזה כל כך יפה וכל כך זן, שכל מה שאני יכול להגיד זה שכשרואים את הדברים באמת לעומק המסגרת והמהות אחד הם.

אז יובל קפלן, ויאיר חשין אני קד לכם קידה עמוקה.

תודה

בצד הכביש

בטיול עם צ׳יפ
בצד הכביש על העץ
תאנים בשלות

צ'יפ זו הכלבה שלי. הטיול איתה זו השגרה שלי.

הכביש הוא המסלול הכבוש על ידי התרבות, זה שמאפס והופך את המרחב לתווך אחיד, לדרך חסרת אופי שבין שתי נקודות.

לגור בעין כרם.

איזה ברכה.

ואם כבר פירות וקיץ – שיר בונוס – מחווה לשיקי

עלים ירוקים
ופירות שהשחירו
שסק בקיץ

השיר הזה הוא מחווה להייקו קטן ועדין של משורר ענק שפרשות מקסימה שלו פורסמה לא מזמן בבלוג של ירח חסר

בְּלֹא פֶּרַח
בְּלֹא פְּרִי
עֵץ שֶׁסֶק בַּסְּתָו

השיר של מסאוקה שיקי, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר "שני סתווים" (שעליו המלצתי בחום בעבר) בהוצאת ירח חסר, 2019


אבנים חלקות

תחת המצוק
חוף אבנים חלקות
רחש הגלים

אין כמו סוף שבוע זוגי באי יווני בשביל להזכיר את הכוח העמוק של המרחב, של השקט, של הסבלנות למוסס את הצוקים התמירים של נפשנו. 

 
שאלות למחשבה

הגל מתנפץ
על הסלע השחור
קצף באוויר

הסלע השחור
עומד איתן מול הגלים
עדיין

שני השירים מתארים את אותה סיטואציה בדיוק. 
האם לדעתך הם מביעים את אותו הדבר? האם יש לך העדפה לאחד מהם?  

שאלת בונוס: האם שמת לב שאחד השירים עומד בכל כללי הז'אנר של משקול מדויק ותיאור קונקרטי ואילו חברו לא? האם זה משנה לך?

אין תשובה נכונה וכאמור אלו ממש שאלות למחשבה, אבל אם יש לך שתי דקות אשמח לשמוע כמה מהמחשבות שלך למטה בתגובות

מלקט תותים

טיול בשכונה
שוכב באמצע הכביש
תות לבן מתוק

טיפות אדומות
זולגות במורד היד
עסיס תות שאמי

ליל קיץ קריר
לאורו של פנס ראש
מלקט תותים

אופטימיות קיומית

יש כמה דברים בעולם שעושים אותי אופטימי ברמה קיומית ואחד מהם זה עצי פרי (מהאחרים הם דשן ומטוסי ג'מבו…. אבל זה לזמן אחר). מדהים אותי לחשוב על השפע המתוק הזה שפשוט מופיע ומבקש מאיתנו רק להושיט יד לקטוף ולפעמים, כמו בשיר הראשון, אפילו זה לא.

לשמחתי הרבה אני גר בשכונה שופעת עצי פרי (שקד, שסק, תות ועוד) חלקם בשטחים פרטיים (כמו בחצר שלנו) אבל רבים בשטחים ציבוריים. אין שמח ממני להיענות לקריאה שלהם במשך כמה שבועות בשנה. אגב כל אחד מהשירים נכתב על עץ אחר.

מילה של פרשנות

זוכרים את השאלות האלה בפסיכומטרי שצריך לזהות את יחסים בין זוגות של אובייקטים ומה הזוג יוצא דופן. נגיד:

כפפה : יד
מכסה : סיר
שנ"ץ : משרד open space

יש שירי היקו שבהם אלמנטים שונים מאוד מקיימים מערכות יחסים דומה ביניהם. למשל על השיר האחרון אני חושב ככה:

לילה קריר : קיץ
ליקוט תותים : פנס ראש (כביטוי של הטכנולוגיה ובכלל של שליטת האדם בטבע)

בצל החומה

אבא וילד
הולכים בצל החומה
צהרי שבת

בהקדמה המהממת לספר השבת מתאר אברהם יהושע השל את השבת כארמון בזמן, כלומר היכל של הוד והדר שהקיום שלו אינו במרחב הפיזי אלא במרחב הזמן.

אז ארמון בזמן זה קצת גדול עלי, אבל בינתיים אני לגמרי מסופק מחומה שעושה קצת צל פעם בשבוע.

הדרך הצרה

קופסת דקסמול
נחה על הדרך ה
צרה לאוקו

זה דורש טיפה ביאור…

– –הדרך הצרה לאוקו – הוא שמו של יומן המסע של באשו, גדול משוררי ההייקו שחי כנזיר.
– -אוקו – הוא שם של מקום שהיה נידח מאוד, בזמנו של באשו, אבל פירושו גם "עמוק".
– -צרה –  אתם יודעים, יש לכם מספיק כאלה…

לפעמים בחירה פעוטה כמו לקחחת כדור נגד חום מרגישה כמו הכרעה בין תפיסות עולם מתנגשות. אם כל כמה שאני הייתי רוצה להיות משורר נזיר ולהתמסר לצרה שלי ולגדול ממנה, בסוף אני אדם מערבי שבוחר להגיע לאוקו, בזמן זה מתאים לו.

לפחות ככה קיוויתי.

אחרית דבר

לצערי, הפעם לא עבד לי להיות אדם מערבי. שני כדורים הורידו לי את החום, אבל לא הרדימו אותי, אז במקום לישון כתבתי את שיר הזה ואחרים.

אם התחלנו ללכת לאוקו, לא פעם הבחירה היחידה שניתנת לנו ב"דרך הצרה" היא להעמיק או לסבול.

על החומה

צלי נופל
על החומה שאתמול
הלכתי בצילה

היו לי כל מיני פרשנויות על השיר הזה – על חומות פנימיות ואור שנעלם מאחוריהן וחוזר. והיו אחרות על איך דברים נראים אחרת בשקיעה ובזריחה, ונוכח התחלה וסוף, לידה ומוות.

אבל אז  הבנתי שהשיר לא באמת מחזיק שום דבר מזה ושאני לא יודע מה הוא באמת מחזיק. רק את זה שאתמול לפנות ערב הלכתי בצל של החומה והבוקר אותה חומה עמדה בצל שלי שזז לאורכה – ושזה רגע פואטי שראוי לשיר.

השקיעה והזריחה
הן גם נקודות מבט

הנשים של היום

אחרי הנזירה
בבגדים הלבנים
הולכת חיילת

לפעמים הדרך הפשוטה לאוטובוס הביתה (לעין כרם ברוכת הכנסיות…) היא גם ייצוג של היסטוריה תרבותית, במקרה הזה הדרך שעשה "מעמד האישה" – מצנועה וחסודה, לעצמאית וחזקה – אבל רחוקה מלהיות חופשיה.

צליל המתכת

בין אדמת הבוץ
לכחול השמיים
גדר התיל

עולה למעלה
דרך טיפות הגשם
עשן ארובה

מכסה מנוע
שקד נופל מהעץ
צליל המתכת

שלושת השירים עוסקים בנושא שהוא חביב עלי עד מאוד: היחסים המורכבים שבין טבע ותרבות… ואני אציע שאלה על כל אחד מהם שאולי תאיר קצת את הפרשנות שלו:

האם יש באמת הפרדה בין הגבוה והנעלה לבין הנמוך והנחות? ואם זה רק יצירה שלנו – באיזה צד של ההפרדה הזו נמצאת גדר התיל?

האם הארובה שייכת לבקתה ביער, או למפעל פטרוכימי? אולי לשניהם? מה מהאדם מתעלה לשמים למרות הגשם?

כמה זמן מהדהד צליל המתכת? וכמה מהדהד צליל המים מהקפיצה ההיא של הצפרדע לבריכה העתיקה?

קצף הבירה

שרים ביחד
בוא אלי פרפר נחמד
קצף הבירה

דמיינו חבורה של 18 אנשים בוגרים יושבים בסלון קטן ומשחקים קוואה קוואה דלאומה, חולקים סיפורים על כישלון, ומעלים זיכרונות על איך פעם פעם הם התקשרו למספרים אקראיים מדפי זהב.

קוראים לזה "משחק החיים אוווווווווייייי!!!!!!!" (את הסוף לקרוא בקול דרמטי עמוק) וזה איך שאני חוגג את יום ההולדת שלי כבר שמונה שנים ברציפות (השנה באיחור אופנתי מאוד) והוא כולל מגוון רחב של משימות ושאלות שנעות בין האינפנטילי בכל המובנים של המילה, לעמוק האישי והמרגש.

יש הרבה שאפשר להגיד על מה שקורה, ומה שקרה במשחק החיים, אבל השיר מהווה תמצות אלגנטי: קצף הבירה בשורה האחרונה יוצר את הניגוד המסקרן והמפתיע בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.

הקצף הוא מה שנוצר כאשר מוזגים את הבירה לכוס. יש לו את התכונות של הבירה אבל הוא אוורירי וקליל אבל גם עדין וזמני. משחק החיים מאפשר לי ולחברי הטובים להיפתח ולתת לרגעים יפים, עליזים ושבריריים (כמו פרפר נגיד) לשבת אצלנו על כף היד…

Page 3 of 4

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén