קטגוריה: שיר עם פירוש Page 1 of 4

גבר עומד דום
מול מצבה צבאית
שעליה שמו

נורית לרנר

את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.

יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.

אחרי הצפירה
מדברים על הבשר
ליום העצמאות

אפרת ששון

מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.

אחרי האירוע
עם הרגל הקטועה
סיר בולונז

דותן ברמן

השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.

יום הזיכרון
חולקת עם אחות שכולה
שוקולד מריר

סיון מדליון

השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.

הייקו בהשראת יום השואה

את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.

יום יפה
יזכור בבית קברות
מול רכבת משא

רותם ויצמן

מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?

מאות נעליים
יתומות של יהודים
גדת הדנובה

דורית לרמן

השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.

מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר –  לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.

שלוק מהתה
הבוקר גרוע מאושוויץ
מספר על היד

אוריה ליבוביץ-שמריה

השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה,  והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:

"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר.  זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית' 

כי אין לבוא
אל שער המלך
בלבוש שק

מגילת אסתר ד' ב'

המשפט הזה נפתח לי בזמן קריאת מגילה לפני כמה שנים ומאז הוא קרוב לליבי. על מגילת אסתר נאמר שהיא מגילת הסתר, מפני שאלוהים לא מופיע בה אלא בהחבא. הוא מציץ, כך שמעתי פעם, במקומות שבהם מדברים לא על המלך אחשורוש, אלא רק על המלך.

כששמעתי את הפסוק התחדד לי עד כמה העבודה הרוחנית שלי, שבזמנו הייתה מאוד בודהיסטית, נבעה מתוך כאב, וצער. הרגשתי כאילו המגילה (ואולי והיהדות בכלל) אומרת לי שיש גבול כמה עמוק אפשר להגיע עם עבודה רוחנית שעולה מתוך כאב – אפשר להגיע עד לפני שער המלך, אבל לא להיכנס בו.

המשפט הזה הולך איתי כבר שנים, וכל שנה מאז אני הולך לשמוע מגילה מתוך ציפיה לפסוק שיפתח בפני השנה וכל שנה מתנוצץ לי משהו חדש שרלוונטי לאותה שנה. רק לאחרונה חשבתי על כך שאפשר לחשוב על הפסוקים שאני מחלץ מהמגילה כשירי הייקו. מה שעשה את החיבור היא הזמנה להעביר סדנה על הייקו במגילת אסתר בבית המדרש של קהילת יזמ"ה במודיעין (ותודה לרב הקהילה המהמם ניר ברקין).

כשקיבלתי את ההזמנה היה ברור לי שהחיבור בין שני העולמות האלו הוא לא טריוויאלי, וקצת רחוק מההייקו המסורתי. אבל גם היה ברור לי שהאופן שבו אני מקשיב למגילה, בסקרנות פתוחה ותשומת לב לפרטים הקטנים, קשורה מאוד לקשב שממנו אני מזהה וכותב שירי הייקו. הנה דוגמה לפסוק שנפתח לי בזמן ההכנה לסדנה.

ותמאן המלכה ושתי
לבוא בדבר המלך
אשר ביד הסריסים

מגילת אסתר א' יב'

הקריאה השגורה של הפסוק הזה שמה את הדגש על המילים הראשונות – ותמאן המלכה ושתי. הכתיבה בפורמט של ההייקו שמה את הדגש דווקא על המילים האחרונות. פתאום חשבתי שאולי הסיבה שושתי לא באה היא לא התנגדות להגיע למשתה, אלא העובדה שאחשורוש לא בא בעצמו, אלא ציווה (מתוך שכרות) על הסריסים שלו לצוות עליה לבוא. אם הוא היה בא במלוא הדרו להזמין אותה, אולי גם היא הייתה באה במלוא הדרה. זה גרם לי לחשוב על המקומות שבהם אני מנסה להניע אנשים (את נטע, את שחר או אחרים) וכמה זה פחות עובד כשאני לא מגיע עם הרצון שלי באופן ברור ומזמין, אלא שולח שליחים ומסרים שמנסים לגרום להם לעשות מה שאני רוצה.

שני השירים האלו הם כאמור רק דוגמאות לאופן שבו הקשב והמבנה של הייקו, המבוסס על מתח בין החלקים השונים של השיר, יכול לעזור לנו לפתוח פסוקים שונים מהמגילה ואולי גם מטקסטים אחרים*. בסדנה הזמנתי את המשתתפים לחפש במגילה שירים משל עצמם – הנה מבחר ממה שיצא:

ותהי אסתר
נושאת חן בעיני
כל רואיה

אסתר ב' טו'

כמה עובר במבט!
–

בערב היא באה
ובבוקר היא שבה
אל בית הנשים

אסתר ב' יד'

השורות האלו כמעט מתפקעות מכל מה שלא נאמר ביניהן.
–

הרצים יצאו דחופים
והמלך והמן ישבו לשתות
והעיר שושן

אסתר ג' טו'

המילה הבאה בפסוק היא "נבוכה", ובסדנה החלטנו דווקא להשאיר אותה מחוץ לשיר בשביל לתת יותר מקום לתחושה של ה "נבוכה " ואולי גם לתחושות אחרות. את השיר הזה זה אני מקדיש לתושבי מוסקבה – שחלקם בוודאי נבוכים כרגע. גם בסדנה שהעברתי בקיבוץ חנתון עלה שיר אחד שבלי להתכוון יצא רלוונטי מאוד למצב באירופה

ויגידו לה
ותתחלחל המלכה מאוד
ותשלח בגדים

אתסר ד' ד'

האם זה לא תיאור מדויק של התגובה שלנו למלחמה באוקראינה?
אסתר לבשה מלכות ולקחה אחריות. איך ממשיך הסיפור שלנו?

אם אתם בעניין של לשמוע מגילה, ואם בעקבות המייל הזה יש לכם איזה פסוק מהמגילה שעובר טוב כהייקו – אני אשמח לשמוע.

*כוכבית – קוד

עוד השראה משמעותית לחיבור בין הייקו ומגילה מגיע מספר שנקרא "קוד" שהוציא משורר/מתכנת בשם ערן הדס. הספר הוא בעצם תוצר העבודה של תוכנה שכתב ערן שסרקה את התורה כולה וחילצה מתוכה את כל המשפטים שעומדים במבנה ההברות של ההייקו 5/7/5. זה רעיון מקסים (ובעייתי) שיוצר הרבה שירים מעניינים, ועוד יותר שירים סתמיים – כתבתי עליו כאן

פורים שמח!
(מברכים ככה כי זה לא חג – יש עניין…)

אין עוד מלבדו 
גרפיטי על האנדרטה 
של יד ושם

השיר הזה הוא נורא. וזה מה שהופך אותו לנפלא. וזה מה שהופך לעוד יותר נורא ועוד יותר נפלא.

הוא נורא כי הוא מתאר מציאות נוראית. 
אבל הוא נפלא כי המציאות שהוא מתאר, מתארת גם היא מציאות.

הביטוי החסידי "אין עוד מלבדו" הוא תמצית של הרעיון שאין דבר שנפרד מהאלוהות. הרעיון הזה משיק לתפיסה של הזן בודהיזם המבטלת את ההבחנות בין גבוה ונמוך, קודש וחול וכו', תפיסה המכוננת את שירת ההייקו.

האם מי שריסס את הגרפיטי רצה להגיד שגם השואה היא רצון השם, ולנחם בכך את העוברים ליד האנדרטה? זו אפשרות אחת לקרוא את השיר ואת הגרפיטי.
אבל כנראה שלא.

אני מניח שנחמה זה לא מה שאתם הרגשתם כאשר קראתם אותו. מה שאני הרגשתי כשראיתי את אנדרטת האבן היפה מושחתת בגרפיטי זה זעזוע ובוז וכעס על המעשה והאדם. 

אבל כאן השיר הופך לעוד יותר נורא ונפלא – כי אם לוקחים ברצינות את ה"אין עוד מלבדו"  הוא נכון גם על הכתוב עצמו והכותב אותו. כלומר הגסות שגרמה למישהו (סלחו לי אם אני מניח שזה מישהו) לרסס את יסודות האמונה היהודית שלו על זכר קורבנות השואה גם היא חלק מהאלוהות. "אין עוד מלבדו" מכריח אותי להרחיב את עצמי, את החמלה שלי לאנשים שחולקים איתי את העיר הזאת והעולם הזה.

יש לי הרבה שירים שעלו מתוך רגעים קשים ולא נפלאים. לרוב הם גורמים לי להשלים עם המציאות שיצרה אותם ולהרגיש שהרגע הלא נפלא היה שווה את השיר. אבל במקרה הזה עדיין יש בי חלק שהיה רוצה שהמציאות שמאחוריו לא הייתה מתקיימת. אבל לא אני מחליט ואין עוד מלבדו // גרפיטי על האנדרטה // של יד ושם.

עדכון

גרפיטי מכעיס
ביום שאחרי
הוא כבר לא שם