אין עוד מלבדו
גרפיטי על האנדרטה
של יד ושם
השיר הזה הוא נורא. וזה מה שהופך אותו לנפלא. וזה מה שהופך לעוד יותר נורא ועוד יותר נפלא.
הוא נורא כי הוא מתאר מציאות נוראית.
אבל הוא נפלא כי המציאות שהוא מתאר, מתארת גם היא מציאות.
הביטוי החסידי "אין עוד מלבדו" הוא תמצית של הרעיון שאין דבר שנפרד מהאלוהות. הרעיון הזה משיק לתפיסה של הזן בודהיזם המבטלת את ההבחנות בין גבוה ונמוך, קודש וחול וכו', תפיסה המכוננת את שירת ההייקו.
האם מי שריסס את הגרפיטי רצה להגיד שגם השואה היא רצון השם, ולנחם בכך את העוברים ליד האנדרטה? זו אפשרות אחת לקרוא את השיר ואת הגרפיטי.
אבל כנראה שלא.
אני מניח שנחמה זה לא מה שאתם הרגשתם כאשר קראתם אותו. מה שאני הרגשתי כשראיתי את אנדרטת האבן היפה מושחתת בגרפיטי זה זעזוע ובוז וכעס על המעשה והאדם.
אבל כאן השיר הופך לעוד יותר נורא ונפלא – כי אם לוקחים ברצינות את ה"אין עוד מלבדו" הוא נכון גם על הכתוב עצמו והכותב אותו. כלומר הגסות שגרמה למישהו (סלחו לי אם אני מניח שזה מישהו) לרסס את יסודות האמונה היהודית שלו על זכר קורבנות השואה גם היא חלק מהאלוהות. "אין עוד מלבדו" מכריח אותי להרחיב את עצמי, את החמלה שלי לאנשים שחולקים איתי את העיר הזאת והעולם הזה.
יש לי הרבה שירים שעלו מתוך רגעים קשים ולא נפלאים. לרוב הם גורמים לי להשלים עם המציאות שיצרה אותם ולהרגיש שהרגע הלא נפלא היה שווה את השיר. אבל במקרה הזה עדיין יש בי חלק שהיה רוצה שהמציאות שמאחוריו לא הייתה מתקיימת. אבל לא אני מחליט ואין עוד מלבדו // גרפיטי על האנדרטה // של יד ושם.
עדכון
גרפיטי מכעיס
ביום שאחרי
הוא כבר לא שם