אחרי שבסוף השבוע תמכתי בסדנה מהממת של תקשורת מקרבת, בערב שוב הגעתי לתמוך בשאנייה, המורה שלי וביורם המורה שלה, והפעם בערב שהוקדש לשיח מקרב בין ימנים ושמאלנים. למרות שבאתי לתמוך, מצאתי את עצמי רוב הערב כועס ומתוסכל ברמה שהיה לי קשה אפילו להקשיב.

חלל האוויר
בחדר צפוף וחם
המילה נאצים*

במהלך הערב יהורם ביקש מאנשים לבטא את הדעות שלהם, במיוחד את אלא שהם חושבים שיהיה קשה לאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית לשמוע. בשאלות אמפתיות עדינות הוא עזר לאנשים לגעת בצרכים האנושיים היפים שבשמם הם מחזיקים בעמדות שלהם וביקש מאנשים אחרים שלא מסכימים איתם לשקף להם את מה שהם שומעים.

קוטעת דיבור
בשביל להגיד כמה
צה"ל מוסרי

שנים של חקירה פנימית ועבודה רגשית אפשרו לי לראות בצורה מאוד ברורה מה קורה לי בתוך ההצפה הרגשית שלי. ברמת הקבוצה הרצון החזק שלי לבטא את עצמי נבלם על ידי הכבוד שיש לי לכללים של המרחב ולאנשים שבו. התסכול שנוצר הפך מהר מאוד לזעם כבוש על האנשים שלא בלמו את עצמם. וכל זה הדהד ברמת הדעות תסכול עמוק על כך שהשיח התמקד בסכסוך תוך התעלמות מכל סוגייה אחרת ובעיקר מפוליטיקאים שלא מכבדים את החוקים עליהם הם אמונים ואת האנשים אותם הם מייצגים.

ביטוי עצמי עמוק וכנה הוא צורך עמוק שלי שמתנגש כל הזמן עם הצורך בביטחון, שלי ושל האנשים שסביבי. את ההתמודדות הזו אני השלכתי גם על הקבוצה, וגם על המדינה שאני באמת רוצה שתהיה יהודית רק מבלי לפגוע באף אחד.

באמצע הרחוב
נער צועק על אישה
בשפת סימנים

רגע… מה זה תקשורת מקרבת?

*כוכבית

את המייל השבועי שעליו מתבסס הפוסט הזה שלחתי עם הטעות המביכה נצאים במקום נאצים – וזה כל כך הייקו בפני עצמו שכתבתי עליה פוסט נוסף