כל נדרי

יום הכיפורים
מכנסיים עם כתמים
מראש השנה

יום הכיפורים הוא החג האהוב עלי בשנה אחרי פורים (וגם במקורות מופיע שיום הכיפורים הוא רק כ-פורים). כבר כמה שנים טובות שאני מבלה את החג בתפילה אינטנסיבית ומסיים אותו עם תובנות עמוקות על העולם ועל עצמי. והשנה לא הייתה יוצאת דופן – אבל התובנות באו לי מכיוון ובעיתוי בלתי צפויים.

הנה מה שעבר עלי ביום המיוחד הזה בכמה שירים – עם ביאורים:

תפילת כל נדרי
השנה אני מתיר
להרגיש פגיעות

באופן שלפעמים גם אותי מפתיע בשנים האחרונות בתפילת כל נדרי ברור לי מה הנדר שאני רוצה להתיר. לפני שנתיים זה היה הנדר הפנימי שאסור לי לבכות… ואז כל היום בכיתי בתפילות והבנתי כמה גאוני זה טלית, שיוצרת מרחב שאפשר להתכנס בו בתוך התפילה בציבור…, לפני שנה זה היה הנדר שאסור לי לכעוס וצעקתי בכעס גדול (בתוך הטלית החדשה שלי). השנה הבנתי שאני רוצה להפסיק עם תחושת המתבונן החיצוני והבטוח ולהסכים להרגיש אנושי ופגיע. 

נכנס למיטה
אחרי אחת בלילה
שחרית עם הנץ

—

זמן למנוחה
בין מוסף לנעילה
לא רוצה לנוח

—

מעביר שיעור
על חווית הרעב
תפילה של גוף

יום כיפור הוא היום בשנה שבו יהודים מתנסים בלהיות סגפנים …. וזו תנועה של הנפש שאני, שיש בי לפחות שליש נזיר בודהיסטי, יודע לעשות היטב – להמיר את הדחף הבסיסי של הגוף לחזור לאיזון מבעיה לכמיהה, לתפילה. השנה אפילו העברתי על זה שיעור!

כך שלמרות שאני קם עם הנץ החמה (למי לא הבין את זה מהשיר) ומתפלל רוב היום אני מסיים אותו בתחושה של התעלות רוחנית, מלא כוחות ואנרגיה…. לא רוצה לאכול וגם לא לשתות – רק לרקוד עוד חמש שעות. 

מעגל רוקדים
בסוף תפילת נעילה
יושב בטלית

שומע תקיעה גדולה
עם תחושה קשה של חטא

אבל השנה בתפילת נעילה הרגשתי שמשהו לא מתיישב לי…. עלה בי כעס ולא הבנתי על מה, וזעקתי אותו וזה היה טוב, ובכל זאת משהו היה שם חסר… ועם סיום התפילה הרגשתי ממש מרוקן ובדיכאון. במעגל הריקודים של סיום התפילה, שכל שנה אני קופץ בו באקסטזה ולא רוצה שהוא יגמר – ישבתי בצד, התעטפתי בטלית וניסתי להבין מה קורה – מאני אני מפספס?

ופתאום זה הכה בי…. אני כועס על עצמי! כמובן שצמתי והייתי בתפילה כל היום, אבל בנוסף לזה הלכתי לישון מאוחר והכרחתי את עצמי לקום מוקדם ולא נחתי גם כשיכולתי. בשם האידיאל של עבודת הסגפנות הייתי קשה עם עצמי יותר משהייתי צריך. למרות הנדר שהתרתי, לא נתתי לעצמי שום מקום לחולשה, לאנושיות ולפגיעות. פספסתי את עצמי, החטאתי את הגבולות שלי בניסיון לגעת ברוח ובקדושה – חטאתי כלפי עצמי.

אז כשכולם שברו את הצום אני עוד ישבתי דקות ארוכות, התוודיתי וביקשתי

סליחה