לפני המופע
האיצטדיון מתמלא
רחש הקהל

—

עומדים על במה
כסא ומיקרופון
באור הזרקור

—

צוחקים בקול רם
חמשת אלפים איש
מול לואי סי קי

—

הקטע עם מין
לכל אחד יש קטע
את שלי יודעים

—

בסוף המופע
אורות רכים נדלקים
ים של אנשים

—

אז הלכתי להופעה של לואי סי קיי וצחקתי. ממש. (נגיד מההצעה שלו למסיבת העיתונאים של אלוהים שבה הוא אומר – למה אתם לא מזיינים את החיות? עשיתי אותם בשביל שתזיינו אותם! מה? אתם אוכלים אותם????? גועל נפש!) היכולת שלו להסתכל על החיים מנקודת מבט לא טריוויאלית הופכת אותו לכמעט פילוסוף. הצורך שלו לזעזע אנשים, הופך אותו לדי מזעזע אבל גם למצחיק מאוד.

רוב השירים, כמו ששמתם לב, הם על החוויה המיוחדת של לחלוק אירוע תרבות עם עוד אלפי אנשים.

אבל אחד הרביעי, שהוא סוג של ציטוט מהמופע, מתייחס להטרדות המינית שלו… נושא שהוא העלה לבמה באופן חשוף וכנה ומעורר הערכה. זו גם הסיבה שעם כל המודעות המגדרית, וכל התמיכה שלי במאבקי metoo#, החלטתי ללכת למופע.

בניגוד לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר שהואשמו בהטרדה מינית לואיס סי קיי לא התנגד, ולא תקף חזרה. הוא הודה, התנצל ושילם מחיר משמעותי. אולי הוא היה יכול לעשות יותר. (למשל לעבור תהליך עמוק ומשמעותי עם הסיפור שלו, ולחלוק אותו עם העולם באופן שיעזור לגברים נוספים לא להטריד, או לפחות לקחת אחריות. אבל זה אוטופי). במקום שהתרבות שלנו נמצאת בו היום ההודאה וההתנצלות הן כל כך יוצאות דופן ולא מובנות מאליהן, שמגיע לו המון קרדיט עליהן.

אז יחד עם זה שאנחנו מוקיעים מהחיים הציבוריים אנשים שהתנהגו בצורה פוגענית אני חושב שיש מקום גם לאפשר לאנשים שלוקחים אחריות על המעשים שלהם, לשלם את המחיר ולחזור לחיים הציבוריים.