ילד בן ארבע
מכניס פתק לקלפי
רוצה סוכרייה

וגבר בן כמעט ארבעים שנותן לילד להכניס פתק לקלפי… מה הוא רוצה? האם לא כולנו מצביעים כי אנחנו רוצים סוכרייה מהעירייה? והתיאוריה הזו שכל ציבור מושך את השמיכה הפוליטית לצד שלו וככה נוצר איזון שמיטיב עם כולם – אנחנו עוד מאמינים בזה?

שחר מתעורר
עם מוגלה בעיניים
פגישה ביומן

ללא הורים שבינינו מוגלה בעיניים אומר דלקת, אומר מדבק מאוד, אומר אי אפשר לשלוח את הילד לגן. מזל שהפגישה המדוברת התבטלה לא רק מצדי… לפעמים אלוהים מרחם גם על ההורים של ילדי הגן.

שחר צורח
אני רוצה שתמות
לחם עם קוטג'

כששחר לא רוצה תשומת לב אבל לא רוצה שום דבר אנחנו יודעים שיש צורך בסיסי שלא נענה. הפרוגנוזה ביום שישי הייתה על עייפות – אבל הוויכוח סביב "אתה צריך ללכת לישון "לא הסתיים אחרי עשר דקות כמו שקורה כשהוא באמת עייף, אלא הסלים לבכי, אמירות קשות וניסיונות למכות ונשיכות וזריקת חפצים (כולם מצדו כמובן) וחיבוקי דב ארוכים מצדי. עד שנטע נזכרה שהוא לא באמת אכל צהריים (מידע שהיה חסר לי). הצעתי את המנה הכי אטרקטיבית במקרר ותוך שלושים שניות היה לי ילד חמוד מתוק ומשתף פעולה.

—
אז ילדים זה שמחה, אבל זה גם מלא עבודה קשה…. ששכר נפלא בצידה. שחר מזכיר לי כל הזמן כמה זה חשוב להניע אנשים ואת בעיקר עצמי מהסוכריות –  כלומר ממה שאנחנו רוצים ומתלהבים ממנו, שתכניות ופגישות ועבודה זה חשוב ונחמד, אבל החיים הרבה יותר גדולים מזה, ושהדרמות הכי גדולות יושבות על צרכים אנושיים בסיסיים ושאם רק נכיר בהם ונענה עליהם נוכל לחיות בנינוחות ועם הרבה פחות חיכוך. 
זה אולי נשמע כמו אוסף של קלישאות – אבל הן המציאות היום יומית במפגש שלי עם איש קטן שגדל כל יום קצת.

מוקדש באהבה לאיתן… וגם לשרה