חדשים פה? נעים להכיר! אני נעם גבע ואני כותב שיר הייקו בואני כותב ומלמד שירת הייקו – לא רק כאומנות ויצירה אלא כדרך להיות בעולם.
הייקו עבורי הוא תרגול של רוחנית יום יומית בשני מובנים:
הראשון הוא מחויבות לכתיבה יומית – שאני מתמידה בה מאז 10.01.2018 – כל יום, שיר הייקו אחד (לפחות)!
השני היא שהייקו היא שירה של היום יומי – שירה שתופסת במילים פשוטות רגע אחד רגיל' שבו משתקף משהו מעבר. אם שאלתם את עצמכם מה קרה ב 10.01.2018? התשובה היא שעמדתי בפקק באיילון וראיתי שחפים חולפים תחת גשר – ברגע הזה הבנתי שאין יום שעבור שאין בו לפחות רגע אחד שראוי לשיר.
מוזמנים ליהנות מהשירים ומההרחבות עליהם. התקווה שלי היא שהם יפתחו לכם צוהר שדרכו תוכלו לראות שירי הייקו גם בחיים שלכם.
נעם גבע
ללמוד הייקו
אם העולם הזה מסקרן אתכם אני מזמין אתכם לצעוד בו ביחד איתי – בקורס "השראה יום יומית" – שבו כל יום במשך שבועיים תלמדו בשיעורים קצרים – מה זה הייקו? ואיך לראות את העולם דרך המבט של ההייקו. הקורס כולל
ביום ה 100 הזמנתי את האנשים בקבוצות הכתיבה שלי לכתוב שירים על החטופים – על פי ההנחיות הבאות:
חטופים בעזה – זו מושג שכל דבר נמצא ביחס אליו. חטופים בעזה – ואבי בבית חם, במיטה רכה, אוכל ארוחת בוקר, הולך לעבודה, מחליף שיר ברדיו – הכל נמצא ביחס לזה זה חלק ממה שהופך את זה לבלתי נסבל. כל דבר שנכתוב לידו חטופים בעזה יהיה כאילו שיר – אבל לא תהיה בו את העדינות של ההייקו.
ולכן מה שאני מזמין זה שירים מתוך החוויה הקונקרטית שלכם – איך החטופים מופיעים בחיים שלכם היום? הם בהפגנות, בשלטים, בחדשות, בסרטים צהובים, בדמעה שיורדת באמצע היום – נסו לקחת את הדברים האלו ולראות את המתח בינם לבין הדברים שסביבם, נסו לגעת בשוליים של הדברים – ולא בלב שלהם.
אז היום הצחלתי סופית להתנתק מהוט! (👏👏👏👏👏 – תודה תודה. זה באמת הישג מרשים) הצעד אחרון בהחלט היה החזרת הציוד – שתיאמתי (אי שם שבוע שעבר) שיאספו ממני היום בבוקר. ואז השתנו התוכניות שלי והלכתי לעשות יוגה ופספסתי את חלון ההזדמנויות של השליח – והייתי צריך להביא לו את הציוד בעצמי (או להמשיך להתעסק עם הוט. בחירה קלה).
אז זה יצא קצת תקוע באמצע היום ומבאס, אבל כמו בהרבה דברים מבאסים שקורים בחיים שלי, השיר שיצא מזה כל כך שימח אותי שזה היה שווה הכל.
את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.
יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.
אחרי הצפירה מדברים על הבשר ליום העצמאות
אפרת ששון
מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.
אחרי האירוע עם הרגל הקטועה סיר בולונז
דותן ברמן
השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.
יום הזיכרון חולקת עם אחות שכולה שוקולד מריר
סיון מדליון
השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.
הייקו בהשראת יום השואה
את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.
יום יפה יזכור בבית קברות מול רכבת משא
רותם ויצמן
מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?
מאות נעליים יתומות של יהודים גדת הדנובה
דורית לרמן
השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.
מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר – לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.
שלוק מהתה הבוקר גרוע מאושוויץ מספר על היד
אוריה ליבוביץ-שמריה
השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה, והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:
"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר. זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית'
אם אתם לא מכירים מדובר במנוע בינה מלאכותית לניתוח שפה – כזה שיודע לכתוב כמעט כל דבר שמבקשים ממנו – משירים, לנאומים למיילים, ואפילו קוד. בשבוע האחרון המון אנשים שונים מדברים איתי על זה ועל האופן שבו הם חושבים שזה הולך לשנות את העולם שבו אנחנו חיים – וכמובן רבים מהם מנסים את יכולותיו בכתיבת הייקו.
אז גם אני ניסיתי (באנגלית – כי עברית שפה קשה (ופרובינציאלית) וכשביקתי הייקו GPT התחמק וכתב לי שיר יותר ארוך). תיארתי לו שתי סיטואציות שכתבתי עליהן שירים שאני אוהב ונתתי לו כמה ניסיונות להפוך אותם לשירי הייקו. הנה התוצאות:
השיר המקורי:
בסמטה צרה פנס הרחוב כבה פתאום כוכבים
גרסת ה GPT: (אם התמונות קטנות לכם בנייד הטו את הטלפון על הצד – זה יגדיל אותן)
השיר המקורי:
הפח הגדול שקית זבל באוויר
גרסת GPT:
בסופו של דבר GPT נתן לי בדיוק את מה שביקשתי. שירים עם בדיוק 17 הברות שמתארים את הסיטוצאיה, עם איזה טוויסט פנימי. ממש בחוקים. אבל, לפחות אני, לא הצלחתי למצוא בין ההברות ובתוך החוקים את הרוח ששיר הייקו אמור להחזיק. בשיר השני על שקית הזבל יש משהו מהאיכות הזו אבל באופן שמביס את עצמו – בחזרה של השורה האחרונה על הראשונה.
ההקפדה על הצורה של הייקו, ועוד באנגלית שבה יש כל כך הרבה מילים בנות הברה אחת, גורמת לכך שהשירים נורא ארוכים. השיר המקורי שלי על הפח הוא 5 מילים (ו- 13 הברות) – והשירים של GPT הם פי שתיים מזה ויותר.
אחת האמירות האהובות על של באשו (שאותה למדתי כמובן מפרופ' יעקב רז) הוא שהייקו טוב מגלה 7 מ 10 והייקו מצויין מגלה 5 מ 10. הייקו הוא טוב לא רק בזכות מה שהוא אומר אלא בזכות מה שהוא לא אומר, בזכות מה שהוא רק מצביע עליו.
chatGPT – יודע לכתוב בשיר את כל מה שביקשתי ממנו – אבל הוא לא יודע לא להחסיר את מה שצריך בשביל ליצור את המרחב ששיר הייקו מנסה לייצר.
אז זה מדהים. ומרשים והולך לשנות מלא מלא דברים. אבל בשירת הייקו- לדעתי GPT עוד לא שם. בינתיים.
אם בא לכם גם לשוחח עם הבינה המלאכותית שבחודשים הקרובים תיכנס לכל פינה בחיינו מוזמנים לעשות את זה כאן: אם תהיתם אילו פינות? – אז למה לחפש בגוגל ואז להיכנס לכל מיני אתרים ולחפש מידע – כשאפשר לשאול בינה מלאכותית ולקבל סיכום אינטליגנטי של התשובות? בשביל להצחיק את שחר שאלתי את GPT איך לגרום לילד בן 8 ללכת לישון – קיבלתי כמה עצות ממש לא רעות.
לסיום אביא כאן עוד צילום מסך של שיר שכתב אלעזר נחשוני (ותודה שירה אשתו ששלחה לי אותו) :
בשנה שעברה כתבתי פוסט שמתאר מה זה מידברן, לפחות מנקודת המבט שלי – כולל מילון מושגים. השנה אני רוצה, דרך השירים לענות על השאלה למה מידברן? למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ בשביל להגיע לעיר שעולה מהאבק וחוזרת אליו, ומה בעצם היחסים בין אורות המייצג שנדלקים לשבוע אחד ובין אור הירח שמאיר כל השנה – בין החוויה החד פעמית לשאר החיים. מתוך 60 השירים שכתבתי בששת ימי האירוע בחרתי את אלו שנוגעים במתח הזה ודרכם אנסה לחלוק קצת מהמשמעות של המידברן בכלל ועבורי.
שבע בבוקר המסיבות במידברן מתחדשות
אז התשובה הראשונה ללמה מידברן היא שזה פשוט אירוע כיף – מסיבה מעולה מבוקר עד בוקר. אבל במדינה הקטנה שלנו יש גם שכנים שצריך להתחשב בהם. בשנתיים האחרונות המידברן התקיים באזור ערד סמוך לכפרים בדואים ואחרי ששנה שעברה תושבי הכפרים התלוננו על הרעש בלילות, השנה קיום האירוע הותנה בשמירה על תקנות הרעש של המדינה – כלומר לא בין 23:00 ל 07:00 ובין 16:00-14:00. אתם יכולים לדמיין שהבשורה הזו התקבלה בהרבה אמוציות מצד הקהילה אבל בכל זאת המסיבות הגדולות הסתיימו ב 11 והפכו למסיבות קטנות ושקטות, שדעכו בשעות הקטנות. אבל בשבע בבוקר, למרות שעדיין ישנתי, שמחתי לשמוע שהמוזיקה חזרה ברגע שהיה מותר. זה שיעור טוב מאוד גם על כבוד לחוק וגם על נכונות למצות את החופש שניתן בתוכו.
אירוע משפחתי מגיעים לבושים למידברן
אחד מעשרת העקרונות של המידברן הוא ביטוי עצמי מוחלט (הצד השני שלו הוא הכללה מוחלטת) ובפשטות זה אומר שחלק מהעניין זה לבוא לאירוע ולהיות בו איך שבא לך. וזה מעלה שאלה גדולה – איך בא לי? איך אני רוצה לבטא את עצמי? איך הייתי מופיע בעולם אם באמת לא הייתי דופק חשבון?
זה כמובן לא מוגבל רק לבגדים, אבל ברמת הלבוש עבורי התשובה הזו קשורה בשילוב דברים מכובדים ותרבותיים עם דברים פרועים וטבעיים – במיוחד בהשראה של סגנון steampunk. המידברן מזכיר לי שיש מלא אפשרויות – וחלק מהן או מאפיינים שלהן אפשר גם ליישם ביומיום – כמו למשל חולצות צבעוניות או כובע עם נוצה.
אאוטפיט של פיראט הפס של התחתונים טומי הילפיגר
פס התחתונים הממותג היה מאפיין שחזר בהרבה תלבושות ססגוניות שראיתי – ואהבתי אותו כי הוא מתנגש נפלא עם עקרון נוסף של האירוע – א-מסחריות. במידברן אין כסף ולא אמורים להיות בו מותגים ופרסומות. אבל הפס הזה שהציץ מתוך התלבושות היצירתיות הוא תזכורת כל האירוע הלא מסחרי מתקיים על תשתית מחסרתית לחלוטין והוא חלק מתרבות הצריכה. אבל הלוגו הזה מציץ בתמימות וללא שום כוונה מסחרית. ולכן הוא תזכורת לכמה מיוחד הוא המרחב של עיר שבה כל מה שיש הוא מתנות שנוצרו על ידי תושביה (עוד עיקרון של האירוע).
בדרך לתור של המחניודה כנף על האש
—
שמיים שחורים לייזרים לכוכבים אבק ברוח
—
באמצע היום מתערבבים באבק צלילי אורקסטרה
ובאמת באירוע יש נתינה במגוון עצום של דרכים – החל מאוכל ושתייה דרך המגוון הנפלא של מייצגי האומנות שפזורים ברחבי האירוע ועד חוויות שונות ומגוונות. אז יש קאמפ מחניודה שמציע פעם ביום אוכל ברמה גבוהה – אבל את הכנף קיבלנו מקאמפ ליד שסתם הכין ארוחת ערב. ויש לייזרים וצדפה ענקית ורכה שאפשר לשבת בתוכה, וסאונה באמצע המדבר ועוד ועוד. השנה הגיעה לאירוע תזמורת שלמה של כלים קלאסיים שניגנה באירועים שונים כולל במסיבות עצומות בליווי מוזיקה אלקטרונית. השפע היצירתי הזה שמתקיים לשבוע בלבד גורם למידברן להרגיש לפעמים קצת כמו חלום, והופך אותו גם למקום נפלא להגשים חלומות – גם אם לרגע אחד.
אבא שלי מנהל רומן אני הסוד
השיר המצמרר הזה מקפל בתוכו שתי מתנות שאני ונטע הבאנו לאירוע- הראשונה היא שירי הייקו שחיברתי לאנשים על החוויות שהם חלקו איתנו ונטע כתבה להם יפה על נייר מכתבים מעוצב. השנייה היא שאלות עומק שמעסיקות אותנו שכתבנו על כרטיסים והצענו לאנשים לשלוף כהזמנה לשיחה. הדהים אותנו לראות איך אנשים נענו בפתיחות וכנות להזמנה הזו וכמה שיחות מרגשות נולדו ממנה. וגם אלו שתי תשובות לשאלה למה מידברן. אחת – כי לתת מעצמך זה יותר כיף מלקבל, ושתיים – האנשים המקסימים והלב הפתוח שפוגשים כמעט בכל מקום ובכל זמן.
מעל מסיבה ירח עולה לאט עם חלק חסר
אבל הרגע שאני הכי רוצה לזכור מהאירוע הוא לא רגע של שמחה, של קבלה או נתינה אלא דווקא רגע של בלבול. בערב האחרון של האירוע לקחתי זמן לטייל לבד בלי נטע ומהר מאוד נתקלתי חזיתית בשאלה – מה בעצם אני רוצה? שאלה שמרחפת תמיד מעל השפע העצום של האירוע.
מה שמיוחד ברגע הזה הוא לא התשובה אלא הביטחון הגמור שלי שברגע שאני אדע מה אני רוצה הרצון הזה יתממש בצורה כזו או אחרת בעולם, גם אם בדרכים מפתיעות ולא צפויות. במידברן, יותר מכל מרחב אחר אני מרגיש משהו שדומה להשגחה – איכות שמאפשרת לי להיפתח לאפשרות שהעולם לא אדיש כלפי כפי שסיפרו לי בשיעורי הפיזיקה. זה לא משהו שאני רוצה להצדיק או להסביר, רק לתאר. כל הערב היה רצוף צירופי מקרים ואירועים רבי משמעות עבורי ובפרט הרגע הזה כשעמדתי מתחת לירח עם החסר שלו ושלי. הרגשתי איך יחד עם הבלבול, אני מחובר לעולם ולעצמי ומלא חיות ושמחה הרבה יותר מאשר ב"רגיל" שלי. ואת האיכות הזו אני לוקח איתי הביתה – עם תקווה להיזכר בה בכל פעם שאני מביט בירח.
קיפול האוהל חוזר אל המדבר רוב האבק
–
ועוד מילה אחרונה – אני רוצה להגיד תודה לכל חברי וחברות הקאמפ "היום שאחרי" שקיבלנו אותנו בזרועות פתוחות והרימו בית מזמין ונעים בתוך הכאוס והאבק. אתם אדירים שאתם מביאים את הילדים שלכם למרחב הזה – אני בטוח שזה ממש משמעותי בהתפתחות שלהם כילדים ושלכם כאנשים וכהורים.
בין כל ההתרגשות של החגים, נטע ואני (וחברים ומשפחה) מצאנו זמן להתרגשות נוספת – כי השבוע חגגנו עשר שנים לנישואים שלנו. ולא רק בטבעות חדשות, אלא באירוע מושקע, עם טקס חדש ואפילו מחווה לכתובה.
למי שהיו (ריגשתם ושימחתם אותנו מאוד) ולמי שלא היו – הנה כמה רגעי שיא בשירים ובתמונות*
*= תודות בסוף
הכנות
פרחים לבנים מקשטים את החצר זוג וחברים
האירוע התקיים בקרצ'מע שזה פונדק דרכים ביידיש ומקום מיוחד, אבל קצת מוזנח בעין כרם. העין הטובה של חברה מוכשרת יחד עם הידיים הנדיבות של עוד חברים* עזרו לנו להפוך אותו לפשוט ומקסים.
צמד עצים יוצרים צמרת אחת מחווה לכתובה
לקראת הטקס רצינו לעשות גם חידוש לכתובה שלנו**, ותוך כדי המחשבות של מה נכתוב בה עלה לנטע רעיון מקסים שלא נכתוב בה כמעט שום דבר. בהשראת עצים שראינו בטיול שעשינו לפני שנים, ביקשנו מידידיה שלנו* לצייר לנו שני עצים שגדלים שלובים זה בזה. על כל אחד מהם כתבנו חמש מילים המייצגות את האיכויות שאנחנו מביאים לקשר וחשובות לנו בו. בשורשים כתבנו את האיכויות שהן הקרקע המשותפת שממנה שנינו צומחים. (אם אתם מכירים אותי ואת נטע אתם מוזמנים להסתכל מקרוב ולנחש מי זה מי – ניתן רמז בתשובה הגאונית (!!!!) של שחר "זה הצד של אבא כי אבא הוא ילד מבפנים, ואמא היא אמא גם מבפנים וגם מבחוץ".
קבלת פנים
אירוע קטן עם כל אורח שנכנס חיוך מתרחב
אז קודם כל זו לא חתונה, ולכן הזמנו לאירוע רק משפחה קרובה וחברים, וגם להם נתנו פטור גורף לכל מי שלא רואה את עצמו מתחבר לאירוע כזה שהוא לא סטנדרטי וגם רגשי ורוחני (כלומר קיטשי והיפי).
כה משמחות המתנות שאמרנו שאין צורך
—
חסרונם כמעט ולא מורגש האבות שלנו
מעגל שירה
שיר ראשון בקצב מהיר ממנו פעימות ליבי
—
קולות חברינו ממלאים את החלל שיר כניסה לחופה
אז אחרי שכולם אכלו* ושתו ופטפטו, התחלנו את הטקס במעגל שירה מקודשת שהובל על ידי חברינו המוזיקאים*. כשעצמתי את העיניים ושמעתי את כולם שרים, במיוחד את שיר הכניסה לחופה שלנו, הרגשתי עטוף ומחובק – כמו בחופה של צלילים. בין השירים בירכו חברים ומשפחה ואנחנו סיפרנו בקצרה על הזוגיות שלנו ועל הסיבה שאנחנו עושים את הטקס הזה.
מברך אותנו כאחד האורחים מטפל זוגי
בקצרה מאוד נגיד שהזוגיות שלנו שהתחילה באהבה גדולה ובקשר אינטנסיבי שבו עשינו כמעט הכל יחד. אבל היא ידעה ימים קשים בעקבות משברים אישיים שעבר כל אחד מאיתנו – והקושי שלנו לתמוך אחד בשנייה בתוכם. התסכול והכאב שנוצר ביננו הביאו אותנו לטיפול זוגי שעזר לנו להחזיק ידיים בזמן שכל אחד מאיתנו בונה מחדש את עצמו כאדם שלם המסוגל לתמוך קודם כל בעצמו ואז באחר, וגם עזר לנו לראות, כל פעם מחדש, שהאהבה הגדולה שלנו מעולם לא הלכה לשום מקום. הטקס הוא בעצם הבשלה של תהליך של מספר שנים של איחוי וריפוי של הקשר עם שורשים עמוקים יותר, על יסודות איתנים יותר.
החלפת טבעות
הטבעת שלך עוברת במעגל מגבר לגבר
היות וזו לא חתונה לא רצינו לשחזר את מבנה הטקס – אבל רצינו לעשות תהליך משמעותי של החלפת טבעות שבו גם הקהל ייקח חלק. בטקס שיצרנו ביקשנו מכולם וכולן ליצור מעגל שחציו גברים וחציו נשים – כשאני ונטע עומדים בנקודת בנקודת החיבור. שחר עמד במרכז והביא את הטבעות* לזוג חברים* שעמד בקצה השני של המעגל בזמן שכולנו התחלנו לשיר יחד ניגון מרגש. החבר לקח את הטבעת שאני אתן לנטע, החזיק אותה בידו וטען אותה בכוונה ואהבה – והעביר אותה לגבר לידו. כך עשתה גם בת זוגו עם הטבעת שנטע תיתן לי. כך עשו כל הגברים ונשים עד שהטבעות הגיעו אלי ואל נטע. בשביל לקבל אותן היינו צרכים לעמוד גב אל גב, אחור באחור. אחרי שקיבלנו את הטבעות הלכנו זה לצד זו אל מרכז המעגל והסתובבנו להביט זו בזה.
פנים בפנים מדייק מה שאמרתי לך תחת החופה
—
מה שאמרת לי מתחת לחופה מילה במילה
בשיא הטקס, כמו החלק הכי מרגש בחופה, כל אחד מאיתנו חידש את הברית במילים של אהבה שהתכתבו עם המילים שאמרנו לפני עשר שנים. אז ונתנו אחת לשנייה את הטבעות עם כל הכוונות והברכות ואהבה, שלנו ושל החברים והחברות שלנו. עכשיו לשיר הזה יש הרבה יותר מובן:
עשר שנים אחרי החופה טבעות חדשות
מלא כוכביות של תודה
תודה לאיתן על הצילום (ועל השיתוף המקסים שלהסתכל דרך העדשה גורם לו להתרגש יותר)
תודה אפרת על העיצוב המוקפד, תודה תבור ואמיתי על העזרה בסידור
תודה נאווה וירח על העזרה בתכנון וההובלה של מעגל השירה ושל הטקס
תודה לכל החברים והחברות, ולמשפחה היקרה שלנו – על הזמן, על האהבה, על השמחה.
כוכבית שתיים – חפירות למתקדמים
גם את החתונה שלנו לפני עשור לקחנו מאוד ברצינות – ואפילו כתבנו על זה כמה קטעים כולל על הכתובה הנקבית שכתבנו כתמונת מראה לכתובה המסורתית (כי (מכל מיני סיבות המפורטות בטקסט) התחתנו בטקס אורתודוקסי). אזהרת חפירה ארוכככככה – בואו נגיד שזה נכתב לפני שכתבתי שירי הייקו 🙂
אז השבוע הייתי בחצר של ידידה שלי והרמתי קלף הפוך שהיה זרוק על השולחן. הוא היה מכוסה בהדפס של קורי עכביש ולא חשדתי שזה קלף משחק, אבל כשהפכתי נדהמתי לגלות שהוא תשע לב.
כבר בערך שנתיים אני מחכה לתשע לב.
מאמצע שנות העשרים שלי אני מלקט קלפים אבודים, כאלה שהתנתקו מהחבילה שלהם (שייתכן והתפזרה כולה) ומוצאים את עצמם מתגלגלים על הרצפה במסדרונות וברחובות תחת רגליים ועיניים אדישות. השאיפה שלי היא לבנות להם חבילה חדשה, כזו שמורכבת כולה מקלפים אבודים כמוהם. את החבילה הזו הרכבתי לאט לאט מקלפים בכל רחבי הארץ והעולם – מסמטאות בנחלאות ועד פסטיבל בברלין, מרחובות תל אביב ועד כפרים בקירגיסטן. תשע לב היה הקלף האחרון* שהיה חסר בחבילה הזו ועכשיו סוף סוף היא שלמה.
שימו לב לקלף הקוסמים ליד הג'וקרים – גם אס וגם ש 3 יהלום – תלוי איזה חלק מכסים.
אני מודה שרגע המציאה היה מרגש ומשמח ועם זאת היה בו משהו עצוב. מאוד מאוד אהבתי את החיפוש וההתרגשות של מציאת קלף ברחוב, ובמיוחד בשנתיים האלו שבהן כל כך ציפיתי כבר למצוא את הקלף אחרון. כמו שאפשר לראות בצילום – יש הרבה קלפים עודפים, כי אני לא יכול להשאיר קלפים על הרצפה גם אם כבר יש לי אותם. אולי אני אתחיל לעבוד על חבילה נוספת גם עבורם**
כוכבית אחת – מלכת הלבבות
אם תסתכלו טוב טוב על החבילה תראו שמלכת הלבבות חסרה בה. ההשראה לכל הפרויקט הזה הוא סרט/או סדרה או משהו שראיתי מזמן על בחור שמסתובב ברחובות ניו יורק ומחפש את מלכת הלבבות (אם זה נשמע לכם מוכר – בבקשה תגידו לי כי אין לי מושג מאיפה זה בא). יש לו חבילה שלמה ורק היא חסרה, יש לו חיים מושלמים אבל אין לו אהבה. את מלכת הלבבות שלי מצאתי לפני 15 שנים ואני מתעורר לידה בכל בוקר ומוצא אותה מחדש.
כוכבית שתיים – 1000 חלקים
לפני כמה חודשים כשהבנתי שיום אחד החבילה תסתיים התחלתי פרויקט חדש – פאזל של 1000 חלקים אבודים. בינתיים יש לי כבר 8. בניגוד לקלפים שאני מצטער שלא תיעדתי, אני גם מצלם ומתעד היכן הם נמצאו. 1000 חלקים זה המון וזה יהיה פרויקט קשה יותר מחבילת הקלפים – אז אם אתם מוצאים איזו חתיכת פאזל עזובה ואתם מוכנים להשקיע בלמצוא לה בית חם אני ממש מזמין אתכם לצלם אותה, לספר לי איפה מצאתם אותה ולהעביר לי אותה – ביד עם חיבוק, או בדואר (צרו קשר בטופס – ואני אתן לכם את הכתובת).
מוקדש באהבה לכל האנשים האבודים, לכל החלקים האבודים שבתוכנו.
